"מהרגע הראשון שהרב הריסון נעצר, הוא זעק את חפותו. מהרגע הראשון שהוא נעצר הוא דרש לעבור בדיקת פוליגרף. החוקרים תיאמו לו בדיקת פוליגרף, הוציאו אותו מהמעצר במגרש הרוסים כדי לבצע את בדיקת הפוליגרף אך חזרו בהם בדקה ה‑90. זו שערורייה. כל מה שהמשטרה עשתה זה לקבל את התלונה ולחפש במעטפת חיזוקים לאותה תלונה. הם לא ניסו לרדת לחקר האמת", כך אומרת ל'בשבע' עו"ד אסתר בר ציון שייצגה את הרב דוד הריסון, לאחר שהפרקליטות החליטה למשוך את כתב האישום נגדו רגע לפני פתיחת המשפט. "הם לא עשו בדיקת תקשורת למתלוננת - הפלאפון שלה, קבוצות הווטסאפ והיסטוריית הגלישה שלה באינטרנט, כדי לברר אם היא זיהמה את החקירה, הדריכה ותיאמה עדויות", טוענת בר ציון. "זה נשמע מקצועי? כך מתנהלת משטרת ישראל ב‑2017 כדי להגיע לחקר האמת? אני בטוחה שאם המשטרה הייתה עושה מחקר תקשורת לנייד ולמחשב של המתלוננת, היא הייתה עומדת לדין על תלונת שווא". כזכור, הרב הריסון נעצר בדצמבר בשנה שעברה בחשד למקרי אונס חמורים נגד תלמידה לשעבר באולפנה שבה לימד. במשך חודש הוא ישב במעצר ולאחר מכן כשנה במעצר בית, והמתין למשפט שהיה אמור להיפתח ביום ראשון השבוע. אולם ביום חמישי שעבר קיבל הודעה כי הפרקליטות חזרה בה מן ההאשמות נגדו. הריסון טען השבוע בהתרגשות כי נעשה לו עוול נוראי. עורכת דינו מבהירה כי אין בכוונתו להסתפק בהודעה הלקונית של הפרקליטות על "התפתחות ראייתית בגרסת הנאשמת שהובילה למחיקת כתב האישום". "אנחנו נעשה את כל מה שצריך לעשות כדי למצות את הדין עם כל מי שאחראי למחדל הזה. יש לא מעט אחראים בשרשרת המחדל הזה, ואנחנו גם נדרוש שהפרקליטות תבהיר את חפותו המוחלטת". בר ציון נזהרת לא לחשוף פרטים אישיים על המתלוננת, אך אומרת: "בבדיקת מומחה קודם להגשת כתב האישום היה אפשר להיווכח שמדובר בדמיון מוחלט. זו לא מתלוננת שאפשר לסמוך על מילה ועל חצי מילה שיוצאת לה מהפה, והראיה לכך שהמדינה ניסתה להיעזר בחוות דעת מומחה שלא נתן חוות דעת וכנראה לא בכדי. בדיעבד, פרקליטות מחוז ירושלים צריכה לבדוק היטב היטב מה קרה בתיק הזה". בפרקליטות מחוז ירושלים דוחים את הטענות: "כתב האישום הוגש לפני כשנה על סמך חקירה מקצועית ויסודית, ולאחר בחינת חומר הראיות ומכלול נסיבות העניין, כולל פגישות עם המתלוננת ושמיעת גרסתה כמה פעמים בפרקליטות ובמשטרה. לאחר הגשת כתב האישום, במהלך השנה החולפת, הייתה הפרקליטות בקשר עם המתלוננת מעת לעת. "סמוך לתחילת ניהול המשפט נפגשה שוב הפרקליטות עם המתלוננת על מנת להכין אותה לעדות, כפי שמקובל לעשות. בשלב זה חלה התפתחות ראייתית בגרסתה, אשר חייבה בחינה מחודשת של כלל הראיות בתיק. מדובר בהתפתחות שלא ניתן היה לחזותה בשום שלב, ובוודאי לא לפני הגשת כתב האישום. בעקבות התפתחות זו הגיעה הפרקליטות לכלל מסקנה כי כלל הראיות בתיק אינן מבססות סיכוי סביר להרשעת הנאשם ברמה הנדרשת בהליך הפלילי. "גם אם הפרקליטות הגיעה למסקנה כי יש די ראיות המבססות תשתית להעמדה לדין פלילי, הרי שמחובתה של התביעה לנסות להגיע לחקר האמת, ולבדוק בכל עת ובכל שלב בהליך הפלילי את מצב הראיות ואת עוצמתן, וכך נהגה פרקליטות מחוז ירושלים גם במקרה הזה. משהגיעה התביעה לכלל מסקנה כי לא ניתן להוכיח את ביצוע העבירות ברף הנדרש בהליך הפלילי, היא הודיעה על חזרה מהאישום", מסרו מהפרקליטות. המשטרה לא חוקרת הסיפור של הרב הריסון הוא רק דוגמה לדיון הציבורי שמתנהל בנושא תלונות על הטרדות. מן הצד האחד ניצבים, ובעיקר ניצבות, מי שטוענים שהמוסר מחייב לעמוד באופן מיידי לצד המתלוננות. מהצד השני יש מי שמתייצבים בצורה אוטומטית לא פחות לצידם של המואשמים. מטבע הדברים, אלו האחרונים רואים בסיפור של הרב הריסון הוכחה לכך שאסור להאמין באופן עיוור למתלוננות. "המערכת היום מאוד מוטה לטובת המתלוננות, ולא מייצרת הרתעה מפני עדות שקר ועלילות שווא", אומר ד"ר יואב מזא"ה העומד בראש מכון המחקר למשפחה, שוויון ומשפט בקריה האקדמית אונו. בשיחה עם 'בשבע' קורא מזא"ה למערכת המשפטית לבצע חשבון נפש מעמיק בעקבות המקרה. "המתלוננות לא מוזהרות על ידי המשטרה מפני תלונת שווא, והמשטרה והפרקליטות כמעט לא מעמידים לדין נשים שהעלילו, אפילו אם הדברים מוכחים. גם במקרים הנדירים שבהם מוגש כתב אישום נגד אלה שהגישו תלונות שווא, העונש שהפרקליטות מבקשת הוא מגוחך, למרות שהחוק קובע שהעונש על עבירה זו הוא עד חמש שנות מאסר". בנייר מדיניות שחיבר מזא"ה העוסק בתופעת תלונות השווא, אשר פורסם במסגרת פורום קהלת, הוא מצביע על כך שגם כשבית המשפט הרשיע מתלוננת בגין עדות שקר ועלילת שווא ואף חייב אותה במתן פיצויים, בג"ץ אסר לפרסם את שמה של המעלילה. "ההתנהלות הזאת יוצרת עיוותים מאוד גדולים. בעצם המשטרה אומרת: את הראיות נגדך אנחנו נחפש, את הראיות לטובתך תצטרך לנסות ולגרד לבד באמצעות חוקר פרטי. כך לא מתנהלת משטרה במדינה מתוקנת. תפקיד המשטרה הוא לחקור כדי להגיע לחקר האמת, ופירוש הדבר שהיא צריכה ליזום פעולות חקירה שיאמתו או יפריכו את החשדות. אבל המשטרה עושה עבודה קלה. היא מסתפקת בגרסה שמוסר לה המתלונן ונמנעת מלבדוק דברים בסיסיים, שבמקרים רבים היו יכולים להביא לסגירת התיק כבר בהתחלה". מזא"ה טוען כי היקף תלונות השווא הוא משמעותי. לדבריו, למרות שאין כל צורך בראיות חיצוניות כדי להגיש כתבי אישום על עבירות מין, יותר מ‑60 אחוזים מהתלונות נסגרות מבלי שמוגש כתב אישום, זאת בנוסף למקרים שבהם הפרקליטות מתקפלת לאחר כתב האישום, כפי שקרה במקרה של הרב הריסון. בפועל, אחוז ההרשעות מתוך כלל התלונות שהוגשו נמוך מאוד. "אילו היה צריך ראיות חיצוניות כדי להגיש כתב אישום בעבירות מין, לא היה ניתן להסיק מסגירת התיקים על כך שמדובר בתלונת שווא. אך למעשה אין כל צורך בראיות חיצוניות בעבירות מין. אז מה ההסבר לכל המקרים שבהם התביעה החליטה שלא להגיש כתב אישום? בחלק לא מבוטל מהם החוקרים מבינים שמדובר בגרסה שאין שום סיכוי שבית המשפט יקבל אותה. המונח המשפטי הוא ש'אין סיכוי סביר להרשעה'. לכן ברור, וכך גם מעידים המחקרים השונים שנעשו בתחום, שהיקף תלונות השווא בעבירות מין הוא גבוה", טוען מאז"ה. מלחמה חשובה הרבנית יהודית שילת, שייסדה ומנהלת את פורום תקנה, חולקת על מזא"ה וסבורה שצריך לשים את פרשת הרב הריסון בפרופורציות הנכונות: "עם כל הכאב על עוגמת הנפש והפגיעה באדם שכנראה חף מפשע, אני לא מבינה את ההתלהמות נגד המשטרה והפרקליטות והקריאה לחשבון נפש מערכתי בעקבות הזיכוי. האם בגלל טעות בודדת בית חולים שהובילה למוות של מטופל נפסיק ללכת לרופאים? מפקדים בצבא עושים טעויות, שופטים עושים טעויות וגם המשטרה והפרקליטות עלולים לטעות. זה מצער מאוד אבל אנחנו בני אדם, ובני אדם טועים. אי אפשר לטפל בנגע הזה בכפפות של משי". ובכל זאת אולי היד של המשטרה והפרקליטות קלה מדי על ההדק? "ממש לא. 90 אחוזים מהפונות למרכזי סיוע בכלל לא מגיעות למשטרה. מתוך אלה שכן פונות למשטרה, ב‑90 אחוזים מהמקרים התיק נסגר כי אין ראיות, או כי המתלוננת החליטה שהיא לא מסוגלת להיכנס למערבולת הזאת. המצב היום רחוק מלהיטיב עם הנשים הנפגעות, ולא פחות מכך עם גברים שחוו תקיפה מינית ושומרים זאת בבטן. המשפט הפלילי עסוק מאוד בשמירת זכויות הנאשם. זכויות העדים שהם למעשה הקורבנות פחות מפותחות בדין הפלילי. אנשים חושבים שאם התיק נסגר אז מדובר בעלילת שווא, והם לא מבינים שקשה מאוד להוכיח אשמה בסוג של עבירות שנעשות בסתר. הסטריאוטיפ הזה עצמו גורם לנפגעים לא להתלונן". לדברי הרבנית שילת, יש צורך בפתרון מסוג אחר. "הציונות הדתית מצאה מנגנון קהילתי להתמודדות עם הבעיה בגבולות גזרה מאוד מצומצמים של בעלי מרות וסמכות בלבד. עבריינות מין היא לא רק של בעלי סמכות ומרות, ולהם טרם נמצאה המסגרת להתמודדות, אבל כל קהילה מוזמנת ליצור מנגנון שיכול להוות אחר כך מודל לאחרים. ברמה הפלילית, מדינת ישראל צריכה לפתח מערכת שיפוט נפרדת לעבריינות מין, כמו שקיים בדיני עבודה ובדיני משפחה ועוד. אך הבעיה היא שאנחנו כן רוצים להשאיר זאת בתוך הדין הפלילי כדי שיהיה אפשר לדון לעונשי מאסר. ההתנהלות של המערכת צריכה להיות שונה לגמרי, ולהתאים לעבריינות המאוד ייחודית הזאת. איך לעשות זאת בדיוק? המחוקק צריך לתת את הדעת על כך, להתייעץ עם אנשי המקצוע ולקבל כמובן גם השראה מהמשפט העברי". בשבועות האחרונים מתנהל קמפיין עולמי שנקרא #metoo ובו נשים חושפות פגיעה מינית שהן עברו. האם לא מדובר במשפט רחוב שמסכן את יציבות החברה? "הקמפיין הזה מבורך מאוד, כי הוא מציב מראה מול הציבור ומוכיח לו שהיקף התופעה הרבה יותר נרחב ממה שאנחנו רצינו לחשוב. הקמפיין נותן לנשים כוח להבין שהן לא לבד בזירה ומרתיע אנשים מלפגוע". ובכל זאת, להאשים אדם ולעשות לו משפט שדה בלי ראיות ובלי שום עדויות? "אנחנו חייבים להבין שאנחנו במלחמה למיגור תופעת הפגיעות המיניות ותיקון החברה שלנו, אין דרך נעימה לעשות זאת. מערכת המשפט לא יכולה לעשות זאת לבד, והחברה צריכה להתפלל שלא תצא שום תקלה מתחת ידה בקמפיין הזה ושלא יעלילו עלילת שווא על אדם תמים. אני סבורה שזה חשש מאוד רחוק. בסופו של דבר הצורך של החברה גובר על החשש הנמוך של עלילת שווא".
