אפשר למצוא מעשים נסתרים של עם ישראל מעצם ההתבוננות בעצמי
פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 1)
כ' סיוון 22:32בדידותתירס גמדון
כמה מוזר להרגיש לבד
כשיש לך כל כך הרבה
כמה מוזר לחיות בתוך ריק
שלעולם לא יתמלא
המטרה מאוד ברורה
וגם האמצעים
אז איך הלכתי לאיבוד
בתוך הנתונים?
תתעוררי, וכדאי שמהר
את עשירה, את מוצפת
את אהובה ומחובקת
על מה את מתלוננת?
שתי אמיתות
איך יכול להיות?
ולמה כל ערב
הלב בוחר לבכות?
כ"ד סיוון 00:05יפה!עַלְמָה1
המסר יפה! מחזקת ♥️
ובעז"ה נצליח גם בתקופות של קושי להיות בעמדה עוצמתית ומלאות.
כ"ה סיוון 22:39❤️❤️תירס גמדון
כ"ה סיוון 23:10ואווצאצאאחרונה
כ"א סיוון 17:18נתקעתיכל קול קן כן
זה כמו הר בקנה הנשימה, אין כל קול רק לחש שנשמע כמו נהימה
היו ימים עם דף ועט מרוקן את כל מה שרק אפשר, חיוכים וריקודים והנה עוד ילד ששר
היכן הקן נשאר לו לא, הכן הפך מסכן.
להשתחרר
זה החלום לחזור לעוף כמו ציפור
לפרוש כנף ולהשמיע קול אל כל יכול
הנה אני אדם פשוט מופשט רק נשמה, היכן אתה פתח לי שוב את מעיינות החכמה
שנים שלא כתבתי, מאותו רגע רק הדחקתי וגם כשחזרתי, בך לא בטחתי
הנה הרגע זה הרגע שנכנס האוויר, הנה הרגע זה הרגע שהאור מחזיר
חזר הקול יש הכל אומר רק כן אבנה לה קן
נעוף נחזור נבנה נהיה
משוחררים.
כ"ד סיוון 00:06אמן! יפה(:עַלְמָה1
כ"ד סיוון 03:40תודהכל קול קן כןאחרונה
כ"ח אייר 14:09כלוםדוד.ב
באופן אמיתי אני מרגיש שאני לא רוצה להשקיע בעולם.
הכל יוצא קטן, מצוצמם, לא אמיתי, חלקי, חסר. הכל.
ולא לאט דברים נהיים חסרי חשיבות.
מה זה משנה הטיפול הזה שאטפל או הבא, כשאין בית מקדש.
מה זה משנה אם אתחתן או לא, כשהכל גם ככה איטי ולא מתחשב.
הכל חם או קר. לא נעים.
ב' סיוון 11:05....אשר ברא
"וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תְּהִלִּים ח) הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים וְזֶהוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ בְּוַדַּאי מְעַט מֵאֱלקִים הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן תְּעַטְּרֵהוּ בְּמחִין חֲדָשִׁים".
[ליקוטי מוהר"ן פ"ט]
אולי אתה מרגיש את החסרון הרוחני ואז הכל נראה בצער גדול ועצבות.
ובאמת קשה להגיע מתוך כך לשמחה גדולה..
אבל השמחה הגדולה יכולה להיות בנישואים, התפתחות אישית בכדי שהשמחה האמיתית תהיה בבית המקדש.
כ"ד סיוון 00:43..דוד.באחרונה
י"ט סיוון 22:45רק אנידוד.ב
כ"ד סיוון 00:11חושבת על זה לעיתים.עַלְמָה1
חשבתי על כיוון נועז, מה דעתך-
אנחנו שואפים להיות טובים, ולכן ההסתכלות על עצמנו מטבעה מדגישה את החסר וחוסר השלמות.
אולי הפתרון הוא לא לשנות את ההסתכלות על עצמנו, אלא להבין שאנחנו לא העיקר ופחות להסתכל על עצמנו!!
להבין שיש לנו בסיס טוב, ואנחנו לא מצפים שיהיה מושלם.
ואז, מתוך הכרה בטוב (הלא מושלם) שלנו, להתרכז בלתת, להשקיע באחרים, להיות בהסתכלות עצמית שלא שואלת "מה חסר לי בעצמי", אלא "למי חסר משהו שאני יכול לתת לו".
ולהשקיע את עצמנו בנתינה הזאת.
ואז ממילא בעקיפין זה ידגיש לנו כמה יש לנו.
וגם יתן לנו פרופורציות ויזכיר לנו שאנחנו לא העיקר, אם המעשים והשאיפות הם העיסוק שלנו, ואנחנו לא המטרה - אנחנו לא התעסק בלהיות כמה שיותר מוצלחים, אלא נרצה לפעול הכי טוב שאנחנו מצליחים בתוך הדמות הזאת שהקב"ה נתן לנו לשחק, מתוך תחושת שליחות לבצע את התפקיד שלה, לא בשביל עצמנו, בשבילו, בשביל התפקיד, בשביל השליחות.
כ"ד סיוון 00:42..דוד.באחרונה
יפהיפה תודה
מסכים
כנראה שזה מסובך מאד
כ"ד סיוון 00:21מתי אני אספיק להרגיש רק אניכְּקֶדֶם
כ"ד סיוון 00:23חזק 🙏עַלְמָה1
כ"ד סיוון 00:24```כְּקֶדֶם
כ"ד סיוון 00:26מה זה אומר? 😅עַלְמָה1
כ"ד סיוון 00:27כתבתי שם משו וערכתיכְּקֶדֶם
תתמודדי
כ"ד סיוון 00:30👌עַלְמָה1
כ"ד אייר 13:44סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָאשר ברא
בס"ד
הסליחה רוקדת לה,
באה אליי קרוב ומתרחקת.
נוגעת ולא נוגעת,
קצת מעצבנת.
היא נשארת רחוקה,
לבושה במלבושים מגונדרים בצבעי כעס.
יפים.
אך לא לבישים. לא צנועים.
והיום כשהיא מדגדגת,
יש כיסופים לבואה.
אך כגודל הדגדוג,
כך היא לא מתקשרת וגם לא עונה.
אם כמה שאני רוצה אותה אני לא מוכנה לבואה-
הרי אין בי אריכות אפיים,
ואני לא בעלת חסד,
לא נושאת עון,
ופשע,
ונקה.
ואיך בלי בקשת סליחה ממליץ יושר
לעוונותי,
יאמר ה':
"סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ?"¹
כדבר מי? כדבריי?
ואני לא צריכה סליחה בהחלט,
אלא רק בשביל שיהיו כדבריו שלא אמות.²
כגודל חסדיו.
רק בכדי לשמוע עוד פעם אחת "ויאמר ה'.."
רק שיגיד..
משהו.
כגודל חסדיו.
[¹] דברים י"ד, י"ח-כ'
[²] פס' כ' אור החיים, א'
כ"ד סיוון 00:24וואו ממש מממש התחברתי לבית הראשוןכְּקֶדֶם
כ"ד סיוון 00:29בזכות זה שכקדם הגיב על זהעַלְמָה1אחרונה
השרשור הזה קפץ לי עכשיו, ו - וואו.
איזה חזק, איזה כישרון. 🤍
ח' סיוון 08:05בואיזכרושיצאנולרקוד
וּבֹואִי עַכְשָׁיו
תְּפַרְקִי לִי אֶת הַלֵּב
כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה
מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי
כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עֲרָפִילִי
בְּלֵיל סַעַר
וּשְׁתִיקָה.
וּבֹואִי
תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת
חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים
תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאֲלוֹת
הַיָּשֵׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ
תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים
שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי
תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק
הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי
נִשְׁמָתִי.
תִּלְחֲשִׁי
בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק
שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
תַּחְבְּקִי
כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי
אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי
וְאֶת הַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי
תְּלַטְּפִי, תַּחְבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי
שֶׁעַכְשָׁיו הַכֹּל
אֶפְשָׁרִי.
וּמוּל יָרֵחַ
שׁוֹתֵק
נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמוֹתֵינוּ
הַצוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵויֵי חֲלוֹמוֹת
אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ
נַגְלֶה שָׁנִית
עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ
הַמְּגַלֶּה אֶת פִּגְּמֵינוּ
הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר
אֶת הָאֹשֶׁר
שֶׁל שְׁנֵינוּ.
ז' סיוון 09:04אתמולזכרושיצאנולרקוד
וְאֶתְמוֹל עָמַדְתִּי
וְאָמַרְתִּי לָהּ
שֶׁאֲנִי אוֹהֵב
כְּמוֹ לְחִישָׁה חֲרִישִׁית
שֶׁל גַּלֵּי הַמַּיִם
כְּמוֹ אֹפֶק מוֹרִיק
בֵּין שְׁלֶכֶת לַשָּׁמַיִם
כְּמוֹ סְפִינָה קְטַנָּה
בְּיַם אֵין־סוֹפִי
אוֹ עַפִּיפוֹן זוֹרֵחַ
בִּשְׂדֵה קוֹצָנִי
כְּמוֹ אֹשֶׁר אָבוּד
שֶׁנֶּעֶלָם בַּעֲלָטָה
וּנְשִׁיקָה עֲרָפִילִית
שֶׁנִּמּוֹגָה בָּאֲפֵלָה
כְּמוֹ אֶתְמוֹל וְהַיּוֹם
וְאוּלַי גַּם מָחָר
כְּמוֹ פֶּרַח זוֹהֵר
וּמֵאִיר אֶת הָהָר
כְּמוֹ אֶלֶף שְׁקִיעוֹת
וְשֶׁמֶשׁ מַבְהִיק
כְּמוֹ אוֹר אֵין־סוֹף
שֶׁזוֹהֵר וּמַדְלִיק
כְּמוֹ אֲנִי וְאַתְּ
חָגִים כָּאן יַחְדָּיו
כְּמוֹ לִהְיוֹת רָטוֹב
בְּתוֹךְ נַחַל אַכְזָב
כְּמוֹ לִשְׁאוֹל וּלְרַצוֹת
וּלְפַעָמִים גַּם לָגַעַת
כְּמוֹ לָתֵת וּלְבַכּוֹת
וּלְפַעָמִים גַּם לָקַחַת
כְּמוֹ לוֹמַר אוּלַי שׁוּב
נְנַסֶּה עוֹד פַּעַם
כְּמוֹ סוֹפוֹ שֶׁל שִׁיר
שֶׁנִּכְתַּב בְּזַעַם
כְּמוֹ עִיגּוּל מִתְהַפֵּךְ
וּמֵאִיר אֶת לִבֵּנוּ
כְּמוֹ אֹשֶׁר חֲרִישִׁי
שֶׁנִּכְנַס לְפֶתַע
אֶל חַיֵּינוּ.
ז' סיוון 15:35ואוו יפההוד444
ח' סיוון 07:57תודה ❤️זכרושיצאנולרקודאחרונה
כ"ח אייר 17:54ירושליםזכרושיצאנולרקוד
ירושלים בין ערביים
דממה חרישית מכסה הכל כשמיכה חמימה
ואני פוסע חרש ברחובותיה העטופים צללים
דוק של קדושה מכסה הכל עד למלוא העיינים
והנשמה לא שבעה מלראות
מלנשום אוויר צלול
אוויר שמהול כל כולו במתיקות שחודרת את כל חדרי הלב, שוברת את כל המחיצות
ומגיעה ישר לנשמה.
והגוף מתמלא,
רווה אבל שואף לעוד
והרוח הזאת
שלוחשת ברכות
שמזכירה נשכחות
מהפנטת,
מסחררת,
מלהטת,
ונושאת הכל.
אני נושם את כולה,
מנסה לאחוז ולו לרגע
במיסתורי הוויתה
בשקר היפיפה הזה
שמכסה על חורבן ללא תכלית
על דמי אחיי שזועקים מן הארץ
על בכיות אימהות עת בישלו עולליהן.
כאן דרך דוד המלך
ושלמה כונן מלכותו
כאן נותצו אלילים
בשיכרון חדוות עוזו
לכאן נשאונו כיסופינו
באלפי שנות נדודים
רק לרצון הארץ האחת
היו עינינו חוזים.
ובעת סילסולי המואזין
התאחדו עם קול סליחות אחינו בני המזרח
ובעת דם אהובים
התערב עם דם נבל
נשאנו רגליי
על עבר בית קודשינו
אל עברינו
עתידנו
ועומק משאלותינו.
על ההעדר
אשר מאין
אין קול
ואין דממה
ועל אשר אבד בלי דעת
בעת הכעסנונו
בחרון אף וזעמה.
ניגבתי את דמעות הכותל
התרפקתי על אבניו
וביקשתי ממנו שיגלה לי
סיתרי ליבו ומחשבותיו
על רווקה בת שלושים
עם אלפי נחלי דמעה
ועל שערי דמעות שלא ננעלו
אפילו בשעת הנעילה
דמעתי,
ייחלתי,
לגעת
ולו רק קצת
בפיתוחי החותם
בסוד ההויה
בהעלם,
בנסתר
שנפרש מבעד לאפילה
ירושלים,
ליבי- אהובתי
משוש חיי
וזיו הודי
את כל שירי האהבה
אשורר לך עד בלי די
כי את אהובתי-תמתי
את לי פרח
במדבר.
כ"ח אייר 19:31וואוווכְּקֶדֶם
ו' סיוון 23:03תודה רבה ❤️זכרושיצאנולרקוד
כ"ח אייר 20:21אהבתי ממש את ההתחלה.ימח שם עראפת
אבל אז הבית על הכותל ממש הרס לי, והזכיר לי סיפור שכתב דוד אריאל:
"מעשה באדם אחד, שנשא אישה אחת שכל מיני יופי וחן היו בה. והיו אוהבים הרבה. והיו מחבבים זה את זה במיני חביבויות, ונשאו חן בעיני העולם שנים הרבה. לימים, החל אותו אדם להגיס ליבו באשתו, והיה נותן עיניו באחרות כפעם בפעם, והייתה מצטערת. פעם ראה אותה הגמון אחד, ורצה לקחתה. כיון ששמע בעלה, נאזר גבורה ויצא לקראתו בסיף. והיו מתגברים פעם זה ופעם זה, עד שגבר אותו הגמון, ושם אותו בבית האסורים. והיה בוכה הרבה על אשתו, שכבושה היא ומחוללת בבית אותו הגמון. כיון שיצא אותו אדם מבית הסוהר, הלך לבקש את אשת נעוריו, ולא מצאה, שהביאה ההגמון בחדריו, והיתה אסורה שם. ובא לבית ההגמון במחתרת, וראה שתלוי שם איקונין שלה. ולקח האיקונין, והלך לביתו, והיה מחבבו חיבוב גדול. ובכל יום, כיון שהיה נותן בו עיניו, היו עיניו יורדות דמעות, והיה מנשקו מנשיקות פיהו, והיה נאנח מי יתנני ואזכה לשוב אל אשת נעורי. ולא שהיה אותו איקונין יפה כל כך, וגם לא היה דומה כל כך, אלא שכיוון שהיה רואהו מיד היה נזכר בה וביופיה ובחינה. כיוון שעברו שנים הרבה, תש זכרונו, ולא היה זוכר כל כך זיו פניה. רק היה בכל עת נותן עיניו באותו איקונין ובוכה. ובכל עת שהיתה באה לו צרה, היה אומר, לו הייתה עמי ואני עמה לא היתה באה עלי פורענות זו. לימים, נודע לו לאותו הגמון שכך מעשהו, וגזר ליקח ממנו האיקונין, ובאו ולקחו ממנו האיקונין, והחזירו אותו למקום שהיה תלוי בו. והיה אותו אדם מצטער ובוכה, ובכל יום ויום היה מתהלך בחצר בית ההגמון, וכיון שהיו הדלתות נפתחות, היה זוכה להציץ באותו איקונין, וכל מחשבתו היתה איך ישוב אליו אותו איקונין. לימים, תשש כחו של אותו הגמון, ואזר אותו אדם חלציו, וקיבץ חיל גדול, ובא עליו וצר על חומותיו. ועשה לו הקב"ה נס גדול, וגבר עליו. כיון ששמעה אשת נעוריו שאין היא אסורה יותר, מיד יצאה משביה, ועמדה בחצר הבית, שיראנה בעלה בבואו. כיון שפרץ בעלה בחומה, עבר על פניה, רץ אל הבית, נטל האיקונין והלך לביתו.
ובכל שנה היה אומר הלל והודיה על הנס הגדול שנעשה לו, שעתה האיקונין של אשת נעוריו תלוי בביתו ולא בבית אחרים ח"ו. והיו מתקבלים ברחמים וברצון."
א' סיוון 15:52נגיד שכולם יעלוקעלעברימבאר
"כי רצו עבדיך את אבניה, את עפרה יחוננו"
אבני הכותל הן חלק מאבני ירושלים העתיקה, עם או בלי קשר להר הבית
א' סיוון 21:58אתה יודע מה הבעיה. ותקרא את הסיפור ששלחתי.ימח שם עראפת
א' סיוון 22:30אבל כשבוכים על אבני הכותל, לאוקעלעברימבאר
כנאמר באיכה "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה אל תתני פוגת לך אל תדם בת עינך. קומי רני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח פני אדני שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות".
בין רעב גשמי, בין רעב רוחני, בין רעב נפשי
א' סיוון 22:57הבל הבלים הכל הבל. קרא את הסיפור וד"ל.ימח שם עראפת
א' סיוון 23:07אז לשיתטך, איפה בוכים יחד עם אבניקעלעברימבאר
א' סיוון 23:43לשיטתי אני לא מדבר על בכי.ימח שם עראפת
ב' סיוון 00:23אבל חומת בת ציון כן בוכה, אז לא נבכה יחד איתה?קעלעברימבאר
ב' סיוון 00:52זה לא מה שמעניין אותי, ולא מה שהתכוונתי.ימח שם עראפת
ב' סיוון 00:58אפשר לעשות ולבכות יחד זה לא סותרקעלעברימבאר
גם הבכי יכול לעזור לעשיה.
אבל גם טוב כשבוכים וזועקים לה', לעשות זאת יחד עם הבכי הכללי של ירושלים, לקשר את זעקת הפרט לזעקת הכלל
ב' סיוון 01:04אין לי עניין להיכנס איתך לדיון עקר שלא מעניין אותיימח שם עראפת
ו' סיוון 23:04אשמח שלא תחריב לי את האשכול.זכרושיצאנולרקודאחרונה
ד' סיוון 21:57אבי אבות הטומאה.ימח שם עראפת
רוצה לשמוע סיפור, ריבונו של עולם?
תא שמע, סיפור על חבר שתם ולא נשלם.
זכרתי אותו צוחק, זכרתי אותו טהור.
לא ראיתי אותו שנים, יום אתמול כי יעבור.
חשבתי עליו, בימים האחרונים.
הסטטוסים שלו הזכירו לי את שהשכיחו השנים.
דיברנו בפלאפון, לפני כמה חודשים.
שיחה קצרה, שלום בין שני קשישים,
לא העלנו זכרונות, רק כמה מילים.
אבל הסתכלתי בסטטוסים שלו, לפני כמה ימים.
ונזכרתי בו. וחשבתי. אולי כדאי להיפגש.
להתעדכן, לדבר, סתם לקשקש.
ואתה יודע מה קרה, אדון עולם?
יש לך ניחוש, האל הגדול מכולם?
שכבתי בערסל, הסתכלתי בסטטוסים.
וראיתי מודעת אבל. ככה, בלי נימוסים.
ברור שזה טעות. אולי זה מישהו אחר.
לא יכול להיות פשוט, שזה אותו חבר.
אבל זה כן היה. הילד המתוק והטהור,
הנער שזכרתי צוחק, מלא אור.
המחשבה שלי לעולם לא תתממש.
לעולם לא נוכל יותר להיפגש.
חיפשתי אותו בלוויה. הוא הרי חייב להיות כאן.
כל שמן שראיתי דימיתי שהוא חי, מחייך באור איתן.
לא יכול להיות שהוא לא יבוא. הוא חייב להופיע.
אם נחכה רק רגע הוא בטח יגיע.
אבל אתה יודע מה, ריבונו של עולם?
הוא לא. אפילו לשניה אחת הוא לא קם.
הוא שכב שם, אבי אבות הטומאה.
נתן לכולם להספיד אותו. להיפרד. לדמוע.
לשיר במעגל גדול שירי כיסוף ונשמה.
וגם לצעוק. כולם ביחד, צעקה אחת גדולה ואיומה.
כולם יחד זעקו. לא סתם צעקה.
זו, ריבונו של עולם, הייתה אזעקה.
צופרים חיים השמיעו קולם ביחד.
בקול, בכאב, כאיש אחד בלב אחד.
וכשכולם סיימו לצעוק, אחד המשיך לצרוח.
שאגה נוראית. שאגת אריה פצוע שלא נותר בו כוח.
שאגה של למה. צרחה של די כבר. של עד מתי.
הוא שאג, ולא נותר בו כוח. כי אי אפשר יותר. די.
וקרס על האדמה. חפן את ראשו בין ידיו. ובכה.
הוא ביטא את מה שהרגשנו. בלי מילים, בצרחה.
ודוד שכב שם, אבי אבות הטומאה.
החברא קדישא נהיו לאבות הטומאה.
הנוגעים ברכב הפכו לראשונים לטומאה.
מי שנגעו בהם היו שניים לטומאה.
הכל כל כך מהר. בלי רגע לעצור, להתכונן.
אתמול הוא מת, היום נקבר, אין זמן, אין.
סוף הסיפור, ריבונו של עולם.
לקחת ילד טהור. למה?! למה שפכת הדם?!
ה' סיוון 12:48..הוד444אחרונה
וואו אחי
ג' סיוון 08:12דמםכנר✍️
"ארץ אל תכסי דמם" אני קורא את ההודעה הלקונית, על עוד נרצחים, אם ובנה שעתה נולד.
בדמעה חנוקה אני ממשיך לצעוד לכיוון המוצב שבמקרה או לא נמצא ליד הנובה.
"פה האדמה החלימה" אני מציין לעצמי וממשיך לצעוד קדימה, האדמה טבעה להחלים, היא לא זוכרת.
המקסימום שהיא עושה זה לאגור ולקבור. אבל פני השטח ישתנו, הם לא יזכרו את מה שקרה פה לפני שנה וחצי.
לא, זהו טבעו של האדם לזכור, לא האדמה, אות אחת עושה את ההבדל, אותה אות שמשנה "אברם" ל"אברהם".
ומי יודע אולי לכך התכוון המשורר בשעת היצירה? אולי אותה מתת שנתן לאברהם נלקחה במכוון מן האדם? אולי לא טוב האדם מן האדמה?
אולי הסיבה למחיקת שמו מהיצירה שקיבלה את צלמו היא שאדמה נשרפת, נכבשת וסופגת חתכים. מסרקות של ברזל יהפכו בה בכל עת וכולה מלאה צלקות.
עדיין, למרות כל זאת ירקות היא תצמיח, ולעצים תיתן כוח ואפילו סתם דברים ירוקים ויפים כמו דשא ופרחים היא תפריח.
ואילו האדם "נזר הבריאה" לכאורה, לא רק שהוא המצלק העיקרי לבריאה, הורג, שורף ומנתץ כל דבר בהישג ידו.
גם על אחיו בני האנוש לא חומל, במידה ונפגע ממך לא תקבל ממנו מאכל או משקה, בטח שלא פרח לאושש לב בוכה.
אז איך הוא עדיין נזר הבריאה? איך בו בחר הבורא להיות צלמו בעולם?
הסיבה פשוטה האדם זוכר.
הוא לומד ומתקדם, הוא שואף להשתפר. האדם הוא תמצית זיכרונותיו ואילו האדמה היא רק תמצית הווייתה העכשווית.
אני חושב שאיוב לא באמת ביקש שהארץ לא תכסה דמו, אני חושב שהוא התפלל אל היחידים היכולים ליצור שינוי, "האדמ-ה". האדם ואלוקים.
ב' סיוון 11:02למה?אשר ברא
בס"ד
שאלתי אותו 'למה?'
וזה לא היה מפחיד.
אז שאלתי שוב-
למה? למה? למה?
מהאדמה לא יצאה אש
והשמיים לא הפכו לשחורים,
יום הדין עוד לא הגיע.
המשכתי להגיד ולצעוק,
למה?
למה אתה לא מקשיב לי?
למה אתה גורם לי להרגיש ככה?
הולכת על הקצה.
חבל דק.. אבל לא נופלת.
הידיים מורמות לשמיים,
עוד שאלת למה אחת.
הרבה דמעות,
פרצוף של ילדה,
עיניים נוצצות.
אתה משתכנע?
משתכנע שמגיע לי?
לרגע אתה מרגיש כמו כולם,
לא מקשיב. לא עוזר. לא מושיע.
יחסי אהבה שנאה,
שגם בשנאה יש אהבה.
אתה סוחב את הפחדים שלי,
שולט במפלצות שלי..
ואם ברגע אחד מפלצת קטנה תשתחרר מהאחיזה שלך,
לא אזכור כמה חנון ורחום אתה.
אז אני ממשיכה לשאול אותך 'למה'
כבר צועקת, מתעצבנת.
לא ביער, לא בשדה.
במיטה כשבטח כל השכנים תוהים מי זאת המשוגעת
שצורחת ומשתגעת.
אבל תודה כי הגיע עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
-
"שֶׁכָּל אָדָם יְדַבֵּר וְיָשִׂיחַ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וִיַישֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב – מַה הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וִירַחֵם עַל עַצְמוֹ וְיִפְרֹשׂ כַּפָּיו בְּתַחֲנוּנִים וּפִיּוּסִים לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּזַכֵּהוּ בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּדֵּל לְהַמְצִיא לוֹ טְעָנוֹת וּבַקָּשׁוֹת עַל זֶה. וְעִנְיַן שִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בִּלְשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ".²
[1] קהלת ג', ו'-ז'
[2] שיחות הר"ן, ס"ח
כ"ט אייר 19:12מלקט לכם
אני הנני כאינני
כ"ד ניסן 14:34מה דעתכם?זכרושיצאנולרקוד
בְּמַעְגְּלֵי הַזִּכָּרוֹן הָאֲפֵלִים,
לוֹטֵף אֶת שְׁאֵרִית הַיּוֹם הַנִּשְׁכָּח.
מִלִּים כְּעָלִים נוֹשְׁרִים בָּרוּחַ,
מְחַפְּשִׂים אֶת הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁנִּגְדַּע.
וְהַלַּיְלָה יוֹרֵד כְּוִילוֹן שָׁחֹר,
וַאֲנִי עוֹמֵד בְּתוֹכוֹ בְּלִי קוֹל.
הַכּוֹכָבִים מְנַצְנְצִים רָחוֹק, קָרִים,
עֵדִים אִלְּמִים לְסוֹדִי הַגָּדוֹל.
רָצִיתִי לִגְעֹת בָּאוֹר הַנִּסְתָּר,
לִמְצֹא מִקְלָט בֵּין הַצְּלָלִים.
אַךְ הַיָּד מוּשֶׁטֶת וְאֵינָהּ מַגִּיעָה,
וְהַלֵּב הוֹלֵם בְּדִמְמָה שׁוֹאֶלֶת.
הַאִם יָנוּב עוֹד פְּרִי בָּאֲדָמָה הַיְבֵשָׁה?
הַאִם יִפְרַח שׁוּב הַגַּן הַנָּטוּשׁ?
אוֹ שֶׁנִּגְזַר עָלַי לִהְיוֹת צֵל עוֹבֵר,
נִשְׁאַר לְנֶצַח בַּלַּיְלָה הַחָשׁוּךְ?
ל' ניסן 20:13#$&זכרושיצאנולרקוד
ב' אייר 11:36חיבוק גדולנקדימון
כ' אייר 12:35יפיפהאני הנני כאינני
(אישית, קשה לי לראות מבנה לירי כזה בלי חרוזים ;)
כ"ח אייר 17:54כבר שכחתי מזה האמת שזה נכתב על ידי AIזכרושיצאנולרקודאחרונה
בהשראת שיר שלי.
כ' אייר 13:14בין זיג לחלוןאני הנני כאינני
מזמן נקרע לי הלב
משירים של מלחמה
עוד יום, עוד יום בעזה
מאבד ת'נשימה
ואיך שורף לי בנשמה
אחי, אחי שלי
צרחות שורטות את הדממה
מטען מרעיד ת'אדמה
ועוד פיצוץ של מרגמה
קובע את המילה האחרונה של הסמל שלי כ"מה-?"
עוד רעיה, עוד בת, עוד אמא
ודמעות שכבר חרצו מסלול
הוצאנו והחזרנו פנימה
פלא גבורת יתום ואח שכול
ואז שבים קדימה, אל מעבר לגבול
ממשיכים בשליש גובה, נצמדים אל השול
עוד בית בהגנה, חיפוי של חלול
כבר שעה בין כוונות על הדלת ממול
בין זיג לחלון, מאחורי ספה בסלון
נזכר איך אמרו אז "הבסיס זה מלון"
איך בתוך כל האי ודאות
לא מאבדים את השפיות
מאמין באלוקים ובצמד שלי, חיוּת.
---
אין לזה לאן (פול טראנק)
כ' אייר 17:56וואוארץ השוקולד
ולחפש משהו שמתעסק ביצירה מדי פעם
כ"א אייר 03:17...אני הנני כאינני
לגביי הספר - סקרנת. לגביי הדבר השני שאמרת - לא כ"כ הבנתי את כוונתך.
כ"א אייר 19:15
ארץ השוקולד
נשמע שקשה לך עם ההרס וההשפעה על הנשמה,
עיסוק ביצירה מסוימת יכול לאזן במעט לדעתי
כ"ב אייר 21:54זה מה שאנחנו עושים פה
אני הנני כאינני
כ"ג אייר 16:07
ארץ השוקולד
כ"ג אייר 20:38יש פסקה של הרב זצ"ל בנושאאני הנני כאינני
כ"ד אייר 18:11
ארץ השוקולדאחרונה

כ' אייר 19:08תודה, זה יפיפהכנר✍️
ט"ז בניסן תשפ"ב 01:30וכאן הבן שואל (נכתב בליל בדיקת חמץ)אנא עבדא דקב"ה
וכאן הבן שואל:
“אבא!
איה השה לעולה נעלה
גבוה יגיע עד מרום יעלה
ברוך שהצילני מאהבת חולה
הנה, יש שם איל, נאחז בעלה
אבא!
למה אתה בוכה, עוד חי יוסף
נמצא במצרים, לראותך כוסף
חכם הוא, כבר שנים מזון אוסף
מלך הוא שם, בזהב ובכסף
אבא!
למה אתה מורח דם על המשקוף
למה את אלילי מצרים רצת לערוף
יוצאים מעבדות לחירות, סוף סוף
אל ארץ כנען אליה הרבת לכסוף
אבא!
אם זהו דבר ה’ אבנה את המקדש
בית לעבודת א-ל מלך מקודש
מפואר הוא יהיה, שמו בו יתקדש
אעבוד יומם וליל, כל אשר נדרש
אבא!
אני לא מאמין! יוצאת אש מההר!
בית חיינו! מקום עבודתנו נרמס כעפר
החלפנו לבבנו, בקרבן שור-פר
יום זה יזכר לדורות כמר ונמהר
אבא!
למה אנחנו צריכים מהר לעזוב
אנחנו בבירת ספרד, אין מזה טוב
מה עשינו? לא פרענו איזה חוב?
לאן נלך? מה נעשה? ניזרק לרחוב?
אבא!
למה אנחנו פה? היה טוב בעיירה
למה הגרמנים כועסים? עשינו משהו רע?
בבקשה תגיד לי שלא חוזרים לרכבת, זה היה נורא
אתה מריח את זה? ריח של בעירה
אבא!
אתה מאמין, הגענו לארץ המובטחת
אחרי אלפיים שנות גלות, מצאנו טיפת נחת
מה זה? למה הערבים רוצים אותה לקחת
דווקא עכשיו, כשבפתח גאולתנו הפורחת
אבא!
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות
כימי צאתנו ממצרים נראה נפלאות
פוסח על בתינו יראה לנו ישועות
ומשיח צדקנו יביא הגאולות”
ט"ז בניסן תשפ"ב 01:58מ ו ש ל םekselion
אין מילים
ט"ז בניסן תשפ"ב 14:01...רחל יהודייה בדם
ט"ז בניסן תשפ"ב 19:53יפהפה, נוגע ללב, תודה על זה!קולמוס הנפש.
חוץ מהקטע אחד לפני האחרון בשורה האחרונה, שאם אתה זוכר אותי.. אתה וודאי יודע למה אני לא מסכים איתו..
אגב, טוב לראות שחזרת אלינו קצת..
לא עובד לי התיוג, לא נורא..
ט"ז בניסן תשפ"ב 20:30וואוו......!!תות"ח!
כמה המילים פשוט מהדהדות ומעלות בכי, כמה כיף שאמת צרופה עולה על הכתב, ומתארת בדיוק את מה שהנשמה זועקת, את מה שהלב זועק....
תודה רבה...!
ז' בניסן תשפ"ג 15:59שוב קראתי...חזק ביותר...תות"ח!
ממש תודה רבה
ט' בניסן תשפ"ג 17:26קונספט יפיפה!אני הנני כאינני
קצת יש "ליישר" את החריזה.
י"ג בניסן תשפ"ג 08:19רמה גבוההנקדימון
באופן אישי קצת הפריע לי ה"אבא!" שחזר לכל פתיחה, והייתי שוקל לעשות עם זה משהו אחר - אבל זה רק הטעם שלי כך שלא נורא.
בכת מקרה, כתיבה מצויינת.
י"א בניסן תשפ"ד 14:26שוב קורא....
תות"ח!
מילים פשוט מדוייקות וחותכות, תחושה שקשה לתאר....
י"ג בניסן תשפ"ד 00:43חזקימח שם עראפת
י"ג בניסן תשפ"ד 03:32וואווווונפש חיה.
ט"ז ניסן 12:49מקפיץתות"ח!
כ' אייר 12:41נראה שממש התחברת..אני הנני כאינני
כ"א אייר 20:25בהחלט....
תות"ח!אחרונה
כ"א אייר 17:35...כְּקֶדֶם
.
כ"א שבט 23:02אני יוצא מחר בעז"ה לבית קפה בירושליםאברהם א
אני חוזר לי מהצבא ודי משעמם לי באזרחות ,
אז חשבתי לעצמי - למה שלא אכיר כמה חברים פה מהפורום? נשמע דווקא די מגניב.
אז מי שרוצה מוזמן.ת לבוא איתי מחר לקפה תמרה בירושלים ואחכ אפשר לעשות (אם אנחנו ממש חנונים) איזה קבוצת קריאה על הדשא היפה ליד.
אז בואו נשמע להורים ונכיר אנשים זרים מהאינטרנט ;)
כ"א אייר 06:24הקפצתי בשביל שייכנסו לקבוצת וואצפ
ימח שם עראפת
כ' אייר 13:13אומנות זולהאני הנני כאינני
שירה... איזו אומנות זולה.
כשצייר או פסל מוכרים את מלאכתם - לעולם לא יוכלו לשחזר אותה במדוייק. גם סיפורת יכולה להכנס שם. מדוע? מדובר על השקעה של זמן רב, שעות, ימים, חודשים. מדובר על שכבות על גבי שכבות של יצירה. עוד שכבת אבן שהוסרה בפריסה מסוימת, עוד שכבת צבע שנוספה בגוונים שונים, עוד פרק שמעמיק ומסבך את העלילה מעבר לרקע כללי.
אבל בשיר... דקות, אולי שעות. פזמון - שחוזר על עצמו. בתים - באותו מבנה. אם המצב מאוד חמור - אפילו מילים שחוזרות על עצמן. שלא לדבר על חרוזי שור וחמור. ואחרי כל זה, כמה כבר קשה לשחזר את השיר?
כאשר ציור או פסל עובר מיד ליד, לא ניתן להעתיקו בדיוק כצורת המקור, אף תצלום או הדפסה לא ישוו למגען של שכבות הצבע, של הקצוות המחודדים או שנתחככו שוב ושוב. ושיר, שיר הוא דיו על נייר. תוכן רוחני.
כ' אייר 19:31אומנות ההמוניםכנר✍️
"1000 מילים לא יוכלו לתאר תמונה אחת".
כן זה נכון אבל גם אין תמונה שתיגע בכל הרבדים של המילה אהבה.
אין תמונה או פסל שמסוגלים לגרום לך לשוחח עם יוצרם אבל תקרא את הרמב"ם, זבוטינסקי או ניטשה ופתאום אדם עשיר במידע, חוויות ומחשבות נמצא לידך ומשוחח עימך דרך דפי ההיסטוריה.
עומק אומנותי אינו נגזר מקושי היצירה ואפילו לא משלמותה או ייחודה.
אז אולי זה לא יהיה היין הכי משובח או התכשיט הכי מנצנץ ולא לא חילצת אדם מן הסלע בקילוף שכבה אחת אחר השנייה. אבל חילצת מים, מים להמונים, מים שאולי יחולקו חינם אך בלעדיהם מהם החיים? מהו הבניין בלא האדמה שעליה הוא עומד? מהו החי בלא חמצן?
ומהו יציר אלוקים בלא שיר?
כ"א אייר 03:26עוררת אצלי נקודה למחשבה.אני הנני כאינניאחרונה
כבר נגעו לפני בתמיהה מסוימת על הלשון העברית - ישנן מילים בעלות משמעות עצומה אך אין להן 'מילות לוואי' או מילים נרדפות, לדוגמא המילים אהבה או יראה. לאהבה יש רבדים רבים, אך אין מילה יחודית לכל רובד. (או שאולי כן? מ"מ נוכל למצוא מילים אחרות שלא).
המייחד בשיר ובשירה הוא לא האותיות והמילים הכתובות, הדיו על הנייר, אלא הרגש השוטף שמאחוריהן, שאינו מועבר לקורא אלא טמון ברוחו של המשורר, המלא תפילה שקורא מילותיו יעורר את מחסן רגשות ויתן לליבו לצוף על גאות פנימיותן, כפי תוכנן אצלו (ואולי תהא בזה נגיעה מפיזור נפשו של המשורר).
כ' אייר 13:15ברושיםאני הנני כאינני
שנה שלישית. שנה שלישית שאני עונד מחדש את כל הסיכות על מדי ה-א' וכל אחת מרגישה כמו דקירה בלב. יום שלם שכל פעימה קוראת "הכל בזכותו, אני חייב לו הכל". זה מתעצם ככל שמתקרבים לבית העלמין, עם כל חבר שעולה לרכב בדרך הדממה רועמת יותר ויותר. פשוט יושבים ושותקים. מהרהרים אסירות תודה, אֶבֶל, כיסופים לנחמה.
כבר מהשער, מִבֵּין עצי הברוש, נשקף שולחן השיש השחור, מזכיר ארון מתעטף בדגל ישראל, מזכיר את שנינו תחתיו בסוף המסע כומתה, מזכיר את הארון שעל הכתף שלי. מזכיר לי שהכל בזכותו. במחיר חייו.
ואז משפחות, חֲברה, חברים שנתנו בעבורם הכל. משמר כבוד, חצוצרה, כדורי חאקי. חייל מיוזע בדום לצד אבוקת 'יזכור'. זהו תם הטקס. לא, לא בשבילי. לא בשביל משפחה שכבר לא יכולה לבכות יותר. אל לכם להתבלבל, אלו רק אגלי זיעה כבדים שנמשכים להם מטה מבלי משים. כוחו של זכרון.
איך אני יכול לעמוד כאן? במה הדם שלי אדום יותר? מה חשבת לעצמך אז, כשלחצת את הרימון אל החזה, מושך אותי החוצה מהזיג? מה??
חוזרים לרכב, הפעם קצת מדברים. בסוף, אחרי שתיקה ארוכה, אחד ממלמל את מה שמהדהד לנו בראש מהרגע שנפרדנו בחיבוק מהמשפחה, "להיות ראויים. רק להיות ראויים".
כ' אייר 18:52מדהיםכנר✍️אחרונה
כ"ו ניסן 08:28בכל דורכנר✍️
בכל דור/ כנר
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו,
בכל דור ודור עומדים גיבורים להגנתנו,
בכל דור אלוקים משקיף על הסבל,
בכל דור ישנה הרגשה שהכל הבל.
ממצרים יצאנו אחד מחמישה,
בגרמניה הותרנו מאחור שישה.
במערכות ישראל איבדנו המון,
פרצופיהם מציפים את הזיכרון.
השכנה ממול, ההוא מהמכולת,
החייל על חומת העיר הנופלת.
החבר מהישיבה, ההוא מההר,
הג'ינג'ים הקטנים שמותם נגזר.
ילד בשחור לבן מרים ידיים,
ילד כתום בחיוך צחור שיניים.
בכל דור ודור,
בכל דור
בכל...
כ"ו ניסן 09:43וואו. חזק מאוד. כתיבה מדהימהקרן שמש~
כ"ו ניסן 12:36תודהכנר✍️
כ"ו ניסן 11:43מדוייקעת הזמיר הגיע
כל מילה וגם התוכן
קלעת בול
כ"ו ניסן 12:36תודהכנר✍️
כ"ז ניסן 17:03
משה
כ' אייר 12:37וואו.אני הנני כאינני
יצירת מופת.
כ' אייר 18:42תודה😊כנר✍️אחרונה
