אם הייתי במקומך בטוח הייתי עכשיו בחו"ל חיה כמו גויה לכל דבר.

כל כך כואב לי מההומופוביה בעולם. מהתפיסה השגויה של אנשים בשם הדת שאמנם מוקיעה את המעשה אבל לא את הבן אדם, ואנשים מפספסים את זה בגלל שהם פוחדים מהשונה. בלי מסוגלות לקבל את האחר באהבה באמת. הדת יותר מידי הופכת אותנו להיות השומרים של אלוקים ולוחמי המלחמות שלו כשהוא בכלל לא רוצה במלחמה. וגם מצד חילונים, שפשוט כנראה חושבים שזה מדבק והם מבועתים. אין לי הסבר אחר למה אנשים כאלה מטומטמים אבל חכה, בסוף הם יחזרו בגלגול הבא עם נטיות כדי לתקן את כל השנאה שלהם.

תכלס, אם לא התורה שאסרה אני לא מבינה מה הבעיה לקבל את זה ששני בני אדם אוהבים אחד את השני מבלי בכלל להתייחס למין שלהם. כאילו מה לעזאזל אכפת לכם!?! טוב להם? זה מה שחשוב. מי שטוב לו לבד בלי זוגיות - גם טוב! שיבושם לו. למה להסתכל על אחרים ולחלק ציונים? התעייפתי כבר מבני אדם.

התכוונתי שמילא התורה אסרה, אבל למה אנשים למרות זאת מתנהגים אליהם כאילו שהם כבר לא בני אדם?! מה קשור בין זה שהתורה אסרה על המעשה לבין זה שאנשים רואים בהם כלבים נגועים בכלבת? ומרחיקים אותם? זה נובע נטו מהומופוביה וחוסר סובלנות. בעיקר חוסר חינוך.

גם אם אנחנו מסכימים שהדחיה היא לחינם והיא עוול וגרועה, זה דיי נאיבי לנאום שזה בגלל חוסר יכולת לקבל את השונה וכל הבלה בלה הפוסטמודרני, לאנשים אכפת על הדת שלהם, חידוש, אבל ככה זה, מה לעשות.

שלשת אלפים שנה היהדות הוקיעה חוטאים, והיא מאושרת על כך.

דווקא הגישה שתוקפת על כך, גורמת לאנשים להרגיש ש"הדת בסכנה" ולהגן עליה יותר.

בנוסף, אני לא יודע אם דיברת על בעלי הנטיה או על מממשיה, אבל אם דיברת על מממשיה, אז ברור היטב היטב מה עמדת היהדות בנושא, ולא יעזרו כל הנאומים הצדקניים.

(למנוע בלבול, דברי מחולקים:

א. היחס לבעלי הנטיה, הוא עוול וחרפה, אבל נובע ממקום מובן ולא מהסתגרות מטופשת כמו שמנסים למכור לנו... צריך לתקן את זה, אבל בדרך יעילה ולא בדרך של "אתם סתם הומופובים ותחזרו בגלגול....

ב. היחס למי שחוטא בפועל, הוא מוצדק לחלוטין, ולהאשים את הלוחמים בזה ולאיים עליהם שיחזרו בגלגול.... מצחיק ועצוב גם יחד)

ודווקא אם אנשים כמו ההורים שלו, היו שומעים קול שלא מאשים אותם בהומופוביה, אלא מסביר להם בנועם שאין לדחות אדם בשל נטייתו, אולי הוא לא היה סובל כל כך....

ואם הם היו מבינים, שזריקתו היא דחייתא בן אחר הנופל, ודווקא חיבוק חם יעזור לו לא להגיע לאיפה שהגיע, הם בוודאי היו פועלים ככה.

וכמה צרות היינו חוסכים אם אנשים היו מחבקים את בעלי הנטיה, במקום לזרוק אותם ולהשאיר להם ברירה אחת...

אבל כשבאים ואומרים לאנשים: "עניין של אלקים, מה זה עסק שלכם, תתביישו לכם יא חת'כת הומופובים"... אז סיכויי ההצלחה לשכנע אותם הם בדיוק כמו שזה נראה.... ואת התוצאות אוכל הילד האומלל..

לא כל מי שלא מסכים עם תופעה כלשהו סובל מפוביה..

מנהיגי הנוטים ממציאים מילים כחלק מיצירת התודעה וההשפעה על הציבור,

והתקשורת שחלק לא מבוטל ממנה כזה בעצמו, ורבים תומכים נלהבים,

מפמפמת את הדברים ויוצרת שפה חדשה ומעצימה את התופעה ומנסה לנרמל אותה

ולהפוך אותה לגאוה גדולה.. אבל הציבור לא מטומטם ורובו לא משתכנע משטיפת המח הבלתי פוסקת.

יש אנשים עם נטיות הפוכות, אוהבים כל יהודי באשר הוא, אבל אין במה להתגאות, ואין שום פוביות.

הכי קל לצבוע בשחור את כל מי שלא מסכים איתך.. ואם אפשר גם להדביק לזה כינוי אלק "מדעי"..

בס"ד

שהבן שלו נוטה לבני מינו. זו לא מחלה. שום דבר פסיכוטי או מתחום הנפש.

להגדיר "הומופוביה" זו דמגוגיה וחלק משטיפת מח.

אני נגד לחזק את התועבה שבמשכב זכר, ואין שם שום פחד.

משכב זכור זה פשוט הדבר הכי רחוק מחיים זוגיים בגוף ובנפש מעבר למעשה עצמו שהוא מגעיל מאוד. 

גם אם הבן היה להבדיל חולה במחלה קשה מן הסתם האבא היה עובר משבר.

ואגב, יש הבדל גדול מאוד בין מי שמתמודד עם היצר והמשיכה לבין מי שזורם איתו וגאה בו ומפגין בלי בגדים על משאית-

שים לב שרוב ההומופובים הם גברים. למה? כי הם מבועתים לראות גבר שמתנהג כמו אישה. פוגע לכם באגו.

ולפי דעתי זה בכלל לא מגעיל ואני סטרייטית. על טעם וריח אין מה להתווכח. אתה לא מתחבר, סבבה. אחרים דווקא כן. להגיד על מישהו שמבטא את האהבה שלו כדבר מגעיל זו סתם תגובה מתלהמת של ילד קטן, "דמגוגיה" וחלק משטיפת מוח כמו שכתבת.

וברור שאני מדברת על מי שבאמת אוהב ולא סתם אחד שמחפש לשכב עם כל העולם ואישתו - שאגב זה לא שונה בכלל מגבר סטרייט ששוכב עם כל מי שזזה.. 

בציבורים שמתנגדים לעסק - מתנגדים לזה אנשים ונשים (וטף....) ובציבורים שתומכים - תומכים בזה אנשים ונשים (וטף!)

שחררת כאן לאוויר קביעה נחרצת כשעל גביה ניתוח פסיכולוגי, וזה בעצם בלון ריק, אוויר נפוח, נאדה.

אלא מה, זה מתחבר לך לאותה מטרה, להאשים את הנאמנים לאלקיהם - גם בהומופוביה וגם בגבריותם הבזויה....

מלחמה באלקים ובגברים גם יחד, מה יותר טוב מזה? שתי ציפרים במכה אחת....

אין מספיק חחח בעולם בשביל התיאוריות ההזויות והמופקעות שלך.

(אני אשכרה ישבתי כאן וצחקתי בקול!! מלקרוא את הרעיון שההתנגדות שלי להומואים היא כי הם פוגעים לי באגו בכך שהם מתנהגים כמו נשים.....)

(חשבת פעם למה דוסים מתנגדים גם ללסביות, לטרנס, ולבי? או שזה פחות הטריד אותך?) 

הכל תלוי באיך אתה מסתכל על העולם. אותי משמח לראות שטוב לאחרים. אם לגבר טוב עם גבר אז אני שמחה בשבילו ומה זה קשור אליי או למין הנשי? איך זה בדיוק מחסיר ממני?

לפי ההיגיון שלך אני צריכה להיפגע מכל גבר שמעדיף אישה אחרת ולא אותי 

מה אתה מנסה להתפלפל?

זו עובדה שהרבה גברים נגד הומואים כיוון שהם נפגעים (או במילים אחרות מגעיל אותם) מכך שגבר מתנהג או נראה כמו אישה. מבחינתם זה סוג של חולשה שמכתימה את כל המין הגברי שהם כל כך מתפארים בו. לא הכללתי, אמרתי שרוב. זאת אומרת שיש גם כאלה שלא. ויש כאלה שבכלל בעד. 

העיקר שזכית לחזור למקורות, בנית  בית טוב,

טוב אחרית דבר מראשיתו, בהצלחה רבה לך אמן.

אני דווקא חושב, שאם הוא היה מקבל חיבוק חם מהוריו, אהבה והכלה. (לא של חטא!! של נטיה!! שהוא לא אשם בה!)

אולי הוא לא היה מממש אותה אף פעם, 

האיוולת הנוראה היא, שמנסים להגן על היידישקייט, ובחיבוק דוב פשוט מוחצים אותה.

זורקים ככלב את בעל הנטיה, מה שלא משאיר לו הרבה ברירות, ולפנינו סיפור נס של מישהו שניצל בעור שיניו מחיים כאלו.

במקום לחבק ולעודד את בעל הנטיה, לעזור לו בקודי הנורא שהוא נמצא בו, ומתוך הרעפת האהבה - לעודד אותו שלא להעז לחטוא חלילה, מה שהיה מפחית בהרבה את מי שהיה מגיע לידי חטא

לו עמי שומע לי, שבעל הנטיה היה שווה בין שוים, ואת החוטא בפועל היו מוקיעים, העולם היה טוב יותר...

העסק לא יעבוד.

יש חטאים שבהם היהדות מוקיעה ומקיאה גם את החוטא עצמו (כשזה לא "נפילה")

אין הבדל בין מי שמתחתן עם גבר

למי שמתחתן עם גויה

או עם אשאת איש.

עם כל הכאב שבכך.

אנחנו נגד לשדוד מוזיאונים 

ש"מכבדים ויודעים להתעלם.. הכל תלוי ברצון..."??

ברוך ה' שהתורה מנחה אותנו לא להתעלם מחוטאים. ברוך ה'.

מי ש"מתעלם" מחוטאים... ה' ישמור.

אישה שבעלה מעגן אותה 10 שנים, האישה כלואה בתוך כלא של סרבן גט, היא הכירה מישהו. מישהו שמבין אותה, מישהו שאוהב אותה, מישהו שאחרי 10 שנים מעניק לה את מה שהיא לא קיבלה מעולם. והחליטו שהם גרים ביחד כולל לצורך העניין יחסי מין. והיא, איך נאמר, פחות מייחסת חשיבות אחרי 10 שנות עגינות לנושא הטכני הזה של אשת איש. יחד עם זאת היא כן רוצה לשמור על ההלכה. כלומר, כמה שאפשר. אז לפחות אם לא בנושא הטכני של העגינות, לפחות בשאר הדברים כן.

אני חושב שכאלה מקרים ראוי בהחלט לקבל בקהילה. כי האישה היא קורבן.

אני חושב שאתה פשוט מתבלבל בין חיי הוללות, שבה אדם שוכב עם מי שהוא רוצה בלי לדפוק חשבון, נטו חיי תאווה ולצורך העניין נניח והומו או דו מיני שחי חיי הוללות עם בני מינו בלי שום ערך לכלום או לחילופין סטרייט שחיי חיי הוללות עם נשואות לא לו.

יש הבדל בין הומו/סטיירט כזה לבין הומו/סטרייט שרוצים חיי אהבה אמיתיים כפי שהם חווים וחשים אותה.

קורבן או לא קרבן, לא משנה, עם כל הכאב שבדבר.

ולא, אני ממש ממש ממש לא מבלבל בין חיי הוללות לחיי מסכנות.

התביעה שלי נגד חיים עם אשת איש אינה בגלל שזה הוללות, אלא בגלל התורה.

התורה מחלקת ביניהם?

אני לא יותר הומאני מהתורה. נקודה.

עִבְרִ֣י אָנֹ֑כִי וְאֶת־יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֲנִ֣י יָרֵ֔א אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־הַיַּבָּשָֽׁה׃

ההלכה כבר חילקה ביניהם.

מי שחוטא בחיי אישות אסור לעבור ש"ץ, להיות בעל קורא, ועוד.

ועל מדבר לשה"ר לא מצאנו את זה.

כנראה שבכל זאת יש הבדל, למרות שלשה"ר הפך להיות הנפנוף הקבוע...

ושוב אדגיש - איני מדבר על מי שיש לו נטיה, או כל דבר דומה.

אלא על מי שחי כך.

וגם מי שחי כך - אכאב עליו מאוד, ולא אשנא אותו.

אבל ההתנהלות שלי כלפיו תאלץ להיות בהתאם למעשיו, על אף הכאב.

לא אגיב יותר.

לא נפגעתי, חלילה.

אני באמת מבין את בקשתך ונימוקה ומכבד אותה.

כל הציבור הוציא אותו מהמחנה? כולם ביחד?

הציבור הכי פתוח ומכיל בארץ זה הציבור הסרוג-

לפעמים יותר מידי מכיל..

גם תופעות שלא מכילות אותו כמו גירוש מהבית בגוש קטיף

או בזיונות של רבנים וצרות צרורות שעושים לחיילים יראי שמים

בסדיר ובמילואים(וחוויתי את זה על בשרי)

ואני חייב לערוך: מה זה הלשון הרע הלא רלוונטי הזה?!

אתה לא חייב לכתוב כלום, יש לך זכות וחובת בחירה לא לדבר לשון הרע ולא להוציא שם רע, מיוחד לא על ציבור וקהילה קדושה בע"י. 

הכתבה הזאת נכתבה כחודשיים לאחר אותה שבת בראשית.

תזכורת לעצמי:

כשאתה אומר לכתב חילוני "עברתי לפנימייה אחרת", הוא לא מבין שהכוונה היא לישיבה תיכונית אחרת...

וכמה זמן אחר כך חזרתם להיות בקשר?

חזרנו להיות בקשר אחרי כחצי שנה.

אמא שלי אמרה שהיא איבדה את ההורים שלה (שניהם נפטרו בצעירותה), והיא לא מוכנה לאבד את גם את הילד שלה.

ויש לך גם את @נגמרו לי השמות

@עדידפ 

קודם כל, זה טבעי מאוד — משיכה פיזית (ובפרט לפנים) היא חלק מהקשר, אבל היא רק אחת מהמרכיבים. את מתארת מצב מעניין שבו את מרגישה טוב, נוח, כיף, והוא מושלם בעינייך בכל הפרמטרים האחרים, אבל יש עניין נקודתי — חוסר משיכה לפנים.

אז מה עושים?

1. בודקים אם זה משתנה עם הזמן

הרבה פעמים, כשאדם הופך קרוב, אהוב, מוכר ובטוח — גם הפנים שלו הופכות להיות “הפנים האהובות”. יש תופעה מוכרת שבה כשנבנה חיבור עמוק, משהו בתפיסה החזותית מתרכך ומשתנה.

אנשים מספרים שלאחר תקופה של קשר טוב, האדם שפעם לא משך אותם – הפך פתאום ליפהפה בעיניהם.

2. מפרידים בין לחץ חברתי לאינטואיציה אמיתית

לפעמים אנחנו לא אוהבים איך מישהו נראה לא כי זה מפריע לנו באמת, אלא כי בראש רצות לנו מחשבות כמו:

•“מה יחשבו כשיראו אותנו?”

•“הוא לא נראה כמו ‘הטעם שלי’ הרגיל”

•“האם מגיע לי מישהו שנראה אחרת?”

שאלי את עצמך בכנות: האם באמת הפנים שלו מפריעות לך כשאת איתו — או שזה יותר עניין של תמונה בראש?

אם את לא מתביישת כשהוא מחייך אלייך, ואם את מרגישה טוב בנוכחותו — אולי זה סתם רעש.

3. בודקים מה חשוב יותר: המראה או החוויה?

בסופו של דבר, קשר ארוך טווח בנוי על איכות הקשר, תחושת השותפות, הביטחון, והכיף היומיומי. אם את אומרת שהוא “מושלם מבחינת הכל”, אז את כבר במצב נדיר מאוד.

שווה לשאול את עצמך:

אם לא היו פנים — האם הייתי רוצה להיות איתו לכל החיים?

אם התשובה היא כן, אז הפנים כנראה לא הסיפור האמיתי.

4. אבל חשוב גם לא להתפשר לגמרי

אם את מרגישה דחייה או אי-נוחות פיזית ברמה שאת לא מצליחה להימשך בכלל, זו כבר נורת אזהרה. הקשר לא יכול להחזיק לאורך זמן בלי משיכה כלשהי.

בשורה התחתונה:

תני לעצמך עוד זמן.

אם הוא באמת טוב אלייך ואת שמחה איתו — יש סיכוי לא רע שהלב ילמד לאהוב גם את הפנים, ואולי תגלי שמה שהפריע לך בהתחלה פשוט נמס.

ואם גם אחרי זמן, את עדיין מרגישה שהלב מסרב להתחבר, וזו תחושת בטן קבועה — כדאי להקשיב גם לזה.

אבל אל תמהרי לוותר על מישהו נדיר רק בגלל סטנדרט חזותי שיכול להשתנות לגמרי עם עומק הרגש. 

היא שהבעיה נעוצה ב "מה יחשבו כשיראו אותו"

איך מציעים להתמודד?

גם אם לך באופן אישי לא היתה התלבטות.

את חושבת שכל מי שרואה כל אחד חושב שהוא יפה?

וגם- הוא אמור למצוא חן בעינייך

לא בעיני אנשים אחרים

שמעתי פעם מישהו שאמרה שהיא מעדיפה דווקא שבעלה לא יהיה חתיך כל כך

כדי שלא יסתכלו עליו

מה חושבים אנשים אחרים- בכלל לא רלוונטי.

תמיד, אבל תמיד, אפשר למצוא דברים שלא עושים טוב בעין למתבונן מהצד. 

אם את מרגישה שאת נמשכת אליו, שאינטרקציה קרובה איתו לא תרתיע אותך (נסי לדמיין, ותרגישי מה זה מעורר בך, משיכה או רתיעה)...

אם את לא נרתעת מלהסתכל עליו, אלא רק "לא אוהבת" מלכתחילה את איך שהוא נראה, לדעתי זה בסדר.

באופן כללי הרבה פעמים הטעם שלנו מושפע גם מהרגלים ומתרבות.

ובכ"מ מציאת חן זה חשוב, אבל נראות זה חלק מאוד קטן מהפונקציה הזאת.

שורה תחתונה, אם הוא מתריע אותך - לא רלוונטי.

אם יש מציאת חן ומשיכה כללית והוא לא המראה שחשבת עליו מלכתחילה, בסדר גמור.

מופנה לנשים בעיקר.

תתייעצי עם מישהו בסביבה שלך

עכשיו זה רק שאלה קלילה

בהמשך בנישואין

בזמנים פחות זוהרים

זה יעלה לך כל פעם 

לפעמים לוקח לזה זמן לקרות

לפעמים מתחברים מיד

אבל אם זה לא קורה בכלל אז לא

לא כדאי להתחתן בתקווה שתתחברי יום אחד

ושום שינוי לא מתחיל בנס אלא בהחלטה, ולפעמים בהחלטה קשה.
 

יותר רע ממה שיש לך, לא יהיה. גם אם תהיה תקופה מאתגרת איתו.

את צריכה לבנות לך בזריזות מערכת שתתמוך בך בתהליך.

אם הוא התחיל לזרוק חפצים, זה יכול להגיע בקלות לאיבוד שליטה חמור יותר.

וחיבוק גדול גדול.

העולם מלא באנשים טובים שירצו לעזור לך, תעזי לבקש. את ראויה.

אם אין לך אוויר, זה הסימן שלך לצאת לנשום.

אח"כ תטפלי בעצמך, כי יש בעיות מהבית שדורשות טיפול שורש, ועד שלא נטפל בהם, נמשיך לזמן לעצמנו את אותן בעיות כדי שנלמד את השיעור.

הצעד הראשון זאת שיחת טלפון. משם תוכלי רק להתקדם.

יתכן שיש מה לתקן, אבל את מוכרחה ליווי!

די לצרה בשעתה-
אל תחשבי כל כך רציתי בית טוב לילדיי,
לעשות עכשיו בחירה קשה ואמיצה זה הבית הכי טוב שיכול להיות!
זורק חפצים, עכשיו עכשיו ממש עכשיו טלפון לארגון בת מלך,
ומשם הכל יתגלגל.
את לביאה וחזקה,
השם איתך,
יש לאן לעלות והמון. שום גורל עדיין לא נחרץ!
חיבוק ענק

שהיתה באותה סיטואציה בדיוק.

אם את לא קמה עכשו ופונה לרשויות- את הכותרת הבאה בעיתון.

כן, זה נשמע קיצוני... אבל קחי בחשבון שאי אפשר לדעת לאן כעס יוביל.

(היא סחבה עוד שנתיים איתו ושמעתי ממנה איך דברים הידרדרו.

עירבתי את הרווחה באיזור שלהם כי לא יכולתי לראות ולשמוע יותר- פחדתי על הילדים.

 תודה לא-ל היא שבוע אחרי הגט והיא מוגנת.)

עם זריקת החפץ.

אולי עוד היה כבר קודם אבל זה בהחלט סימן לא טוב שחייב תמרור אדום.

לפנות למישהו, משפחה/חברה קרובה, קודם כל שלא תהיי לבד בכל זה.

במקביל לפנות לאנשי מקצוע שילוו אותך, למשל ארגון בת מלך או ארגוני נשים אחרות שייתנו לך את כל התמיכה והגב שאת צריכה

את ראויה ויכולה תקבל חיים אחרים וטובים יותר

בהצלחה 

ממנו לבד

אבל גם אל תישארי במצב הזה

נשמע חוויות קשות ומציפות, גם ההוה, שמזכיר את הקשיים מהעבר (וזה בדרך כלל ככה, חוויה שלא נרפא תשחזר את עצמה

בלבושים שונים כדי שנזכה לרפא אותה). ממליצה לך ממש לקבל עזרה ולעשות תהליך אישי שבו תתחילי לרפא את פצעי וכאבי העבר שלך, וגם מתוכו תתחזקי ותוכלי לראות אם יש דרך לתקן את הזוגיות או שנכון לפמות לדרך אחרת.

והכי חשוב, לקבל ולבנות את עצמך מבפנים❤️

במידה והוא מתנהג בצורה אלימה (לא הבנתי מה הכוונה לזרוק חפץ) דבר ראשון תפני לקווי סיוע ותמיכה לנשים שמתמודדות עם אלימות. יש לבת מלך ויש לפורום מיכל סלה.

זו לא עילה לגירושין.

תתחילו להרגע

נראה שמעולם לא הייתם בבית דין.

אין צורך להכניס את האשה לסרטים.

לא מפרקים בית בישראל בגלל זריקת חפץ בכעס.

לא נעים אבל יכול לקרות.

לפי התורה אין פה עילה לגירושין.

וכי בגלל שאדם כעס פעם אחת או שתיים

מה שמעניין זה ש10 אנשים בפורום

ישר מכניסים את האשה למקרה מיכל סלה

ואם בגלל הסטרס שאתם משדרים היא

תגיד מילה או תעשה מעשה

שישאיר את הילדים האלה לגדול ללא אבא

איך כולכם כותבים מילים שיכולים לגרום נזק

לנפשות בכזו קלות וממשיכים לגלול לפוסט

הבא ולתת "המלצות" בלי שום הכשרה

ובלי שום היכרות עם פרטי המקרה

זה מה שמעניין.

ואני כותב בתור אחד שספג חפץ או שנים

וחווה אי שליטה במידת הכעס

אם ניסית לרמוז שאני כותב מתוך פוזיציה

לא יודע מה ניסית לרמוז עם כל הסימני נקודה...

אילו חיי נישואים מאושרים יכולים להיות עם אדם אלים וקפיריזי שלא שולט בעצמו בשעת הכעס?

אם הוא לא מוכן לטפל בעצמו, גם אם הוא לא יפגע באף אחד פיזית, האישה (או הגבר אם הוא הקורבן) והילדים לא יכולים לחיות שנים רבות באווירת פחד וחוסר ידיעה.

ומעולם לא "זכיתי" שבעלי יזרוק על חפץ בשעת כעס.

זה ממש לא התנהגות נורמטיבית 

לא עלי ולא על שום מקום אחר

יש גבול לעצבים ...נשואה מעל 20 שנה

אלא סתם, כמו המשבר כלים בחמתו.

ואם הוא היה זורק חפץ מתוך כעס

זהו הייתם סוגרים את הבסטה?

דיי כולם פה יודעים שהצדק איתי

ורוצים להמשיך להתווכח

מחמאה בשבילי

מתוך כעס

זה היה בעיה גדולה

הייתי עוצרת הכל

שולחת אותו לטיפול ומוודאת שאין מצב בעולם שזה קורה שוב

ברוך ה' בעלי יודע לשלוט בעצמו גם כשהוא כועס

ומעולם לא הביא לידי ביטוי כעס בצורה מכוערת כזו

אני לא מבינה למה אתה חושב שכולם מסכימים איתך

זריקת חפץ זה בהחלט גבול אדום זורח

ויצא לי פה ושם לזרוק חפץ.

לא עליו.

לאוויר העולם.

לשמחתי בעלי הכיל את המקרה וחזרנו לשותפות השמחה שלנו.

אני מסכימה שזריקת חפץ בלבד, אין בה בכדי לסיים נישואים.

(אך לאור שאר הדברים שנכתבו אני כן חושבת שנדרש טיפול)

אדם שזורק חפץ מחוסר שליטה בכעסים שלו, מסוגל כנראה לעשות עוד כמה דברים מתוך עצבים.

מי יודע מה הגבול שלו? בספק אם אפילו הוא עצמו יודע.

"המשבר כלים בחמתו" זה חמור מאוד. זה אדם חסר שליטה, ולא סתם אנשים מהלכים על ביצים ליד אדם כזה. שזה עצמו סוג של אלימות.

אז או שילך לטיפול, או שיבין את ההשלכות של זה.

וזה לא משנה אם זה גבר או אישה.

אישה אלימה זה לא פחות חמור, בפרט כלפי הילדים.

אז מה קורה כשהם מאתגרים אותה? היא צורחת עליהם? מפליקה? מקללת? אומרת מילים קשות?

שליטה בכעסים זה מינימום.

ולזרוק חפץ זה לא סביר.

אבל על זה בלבד, לא רצים להתגרש.

ולזה התכוונתי. 

צורך זה מושג חמקמק, אנחנו אף פעם לא באמת יודעים להעריך מי צריך כמה.

אולי יש ילד הייטקיסט עם ילד אחד, וילד אחד עובד סוציאלי עם 8 ילדים.

אבל מי יודע, אולי דווקא ההיטקיסט יצטרך מאות אלפי שקלים כדי לטפל במחלה קשה ח"ו לא עלינו, וזו אולי דוגמה קיצונית אבל בחיים כמו בחיים יכולים להיות איספור סיפורים.

לכן הכי טוב בשביל לא לפגוע, לא לגרום לטינה, מריבות, כעסים, מרמור... לתת לכולם את אותו הדבר.

ועם זאת, אצלי יש סייג קטן:

אני מקבל מביטוח לאומי אלפי שקלים בכל חודש, בתור קצבת נכות לילד עם אוטיזם.

בגלל שזה כסף שהתקבל מהמדינה ספציפית עבורו, והוא עובר דרכי רק כי החוק לא מאפשר למדינה לשלם ישירות לקטין, אז בצוואה כתבתי שהכסף הזה יעבור ישירות אליו ולא יהיה חלק מההון שיתחלק שווה בשווה בין האחים.

חריג נוסף שחשבתי עליו ממש עכשיו תוך כדי הכתיבה:

אם יהיה ילד שיצטרך הרבה כסף לא בגלל בחירה שהוא בחר בחייו (כמו מקצוע או מקום מגורים או מספר ילדים) אלא בגלל משהו שלא בשליטתו, למשל ילד שלא מסוגל לפרנס את עצמו מסיבות רפואיות או אוטיזם וכו' והוא יהיה תלוי כל חייו ברווחה, או שהוא בעצמו אבא לילד מאוד חולה ולכן לא יכול לעבוד אלא רק לדאוג ולטפל בילדו החולה וכיוצ"ב, אז אני כן בעד לתת לו יותר מאשר למי שיכול לדאוג לעצמו בכוחות עצמו.

אבל אני מדגיש שזה רק במצב שמדובר בהכרח, לא כאשר בגלל בחירות שהוא בחר הוא צריך יותר כסף.

מחולקת הכל לבן הזוג ואחר כך כל ילד רבע.

במהלך החיים, לדעתי כמעט בלתי אפשרי לחלק שווה בשווה.

דוגמא להמחשה, הלוואי והיתה רלוונטית- אם החלטתי לעזור לכל ילד בקניית דירה עם חצי מיליון ש''ח (הלוואי אמן!)- הגדול יקבל סכום שמספיק להון עצמי, בעוד שהקטן, באמצעות אותו סכום, יוכל כנראה לקנות רק עשירית דירה.

אז למה זה נחשב שווה בשווה?

דוגמא חלופית-

כשהגדול למד לתואר, ההורים היו מטופלים בילדים נוספים, ולא יכלו לממן לו את הלימודים. כשהקטן לומד כבר יש להם מאיפה. האם 'אסור' להם לממן את הקטן בשם השוויון??

ואחד האמצעים בכלל לא רוצה ללמוד, ומבקש את הסכום בשביל לטייל בחו''ל. האם הם 'מחוייבים' לתת לו?

אני בעד שכשההורים עוד בחיים, יתנו לכל ילד על פי יכולתיהם, צרכיו, והעקרונות שהם רוצים להנחיל (למשל, בדוגמא למעלה, הנחתי שאלה הורים הרואים יותר ערך בלימודים אקדמיים מאשר בטיולים).

אני גם חושבת שבירושה שווה בשווה

ובמהלך החיים לעזור לכל הילדים, כל אחד מה שהוא צריך.

יש חלק שיותר זקוקים לעזרה כלכלית,

ויש כאלה שתשומת לב מספיקה להם כדי לתת את הערך והתחושה שאוהבים אותם אותו דבר.

בתור האחות שפחות זקוקה לעזרה כלכלית ב"ה אני ממש שמחה שההורים שלי עוזרים לאחים שלי יותר,

ועדיין נותנים לי את התחושה שאוהבים אותי בדיוק אותו דבר.