היי,

אני משרת ביחידה מסווגת, עורפית בבסיס סגור.

למדתי בבית ספר רגיל אשר מגדיר את עצמו ממלכתי דתי. לצערי, רוב מוחלט מהשכבה היה חילוני מבית, מספר האנשים שהלכו לישיבה מהשכבה נע סביב החמישה חבר'ה, ואני הייתי בראש של לימודים ולא חשבתי על ישיבה, אף אחד לא דיבר על הנושא גם לא בבית ששם זה לא היה הלך הרוח, הייתי שמח לשנות הרבה מהחשיבה שלי לפני הגיוס אבל צריך להתמודד כרגע עם מה שיש. בנוסף, עברתי לפני שנתיים וחצי מקרה טראומטי במשפחה אחרי שאיבדתי אח, דבר שמנע ממני להתגייס לקרבי גם אם רציתי בכך. מעבר לכך, המשפחה שלי היא לא אותה משפחה, אני סובל הרבה מהמשפחה, ההורים שלי השתנו, והשיח שלי איתם הוא לא קל וגורם לי להרבה סבל שמעיק עליי בנוסף לאתגרים שאני מתמודד איתם היום.

התגייסתי לפני כמעט שנה, עברתי דרך מסוימת ולא פשוטה בצבא, בתחילה שובצתי בסוג של טעות לתפקיד מביש מאוד. עברתי שם מספר חודשי זוועה, סוג של התעללות מצד הפיקוד וחלק מהאנשים בתפקיד, מילד עם ביטחון עצמי גבוה ופתוח הפכתי לכלום, בתקופה הזאת המסורת עוד החזיקה אותי. אני גם אסתכל על הנקודה הטובה, אני מאוד אהוב באותה יחידה קודמת על ידי הרבה אנשים ושיוצא לי לבקר שם הרבה אנשים שמחים לראות אותי.

לאחר מספר חודשים בתפקיד, רגע הקץ הגיע ועברתי יחידה ותפקיד. עברתי ליחידה שרציתי לעבור אליה, אמנם לא שאפתי להתגייס לשם לפני הגיוס, אבל שכבר גויסתי ולא ידעתי לאן אני רוצה להתגייס אחרי שלא עברתי מיונים לתפקיד מסוים, מבחינתי להתגייס למה שהוצע לי זה היה מצוין.

סיימתי את ההכשרה והתחלתי את התפקיד ביחידה. התקופה הראשונה לא הייתה קלה, עוד בזמן ההכשרה, סבלתי מחרדות כ"תופעות לוואי" לתקופה שלי בתפקיד הקודם ואז התווספו להם מחשבות טורדניות, זה לא דבר שראו אצלי, אבל זה כן בא לידי ביטוי בשמחת החיים שלי, ניתקתי קשר עם חברים שכל אחד הגיע למקום אחר בצבא והיה לי לא קל להתחבר לאחרים. לא ידעתי מה זה סבל וקשיים נפשיים לפני. לאחר תקופה ממושכת וטיפול קצר, הצלחתי להתגבר יחסית על המחשבות הטורדניות וכמעט להעלים את החרדה, אבל לא מזמן שוב קרסתי והחרדה חזרה, המחשבות ב"ה פחות באות לידי ביטוי. ושוב אני מדגיש, אתם יכולים לדבר איתי ולא תשימו לב שאני סובל, המשפחה שלי אפילו לא יודעת על הקשיים שיש לי, אבל כמובן שזה כן שינה אותי כבן אדם.

לאחרונה, אני מרגיש שאני קורס נפשית, יש המון קשיים בצבא שאני לא מדבר איתם על אף אחד, אני 24/7 עם אנשים חילוניים, אנשים שמגיעים ממקומות הכי רחוקים שיש ואני לא יכול לשתף אנשים על הקושי, אני לא מוצא חברים אמתיים כי אין לי חברים שהם בראש שלי רעיונית ביחידה. אני מרגיש שאני מאבד סבלנות, אם הייתי יכול בעבר להכיל את הקשיים שלי ולהיות רגיל עם אנשים ולתת להם את מקסימום היחס, אני מרגיש שהיום קשה לי ואין לי סבלנות תמיד לשמוע אנשים ואני עושה את זה למרות שקשה לי.

אני נחלש בדת ומאוד מצטער על כך שלא התגייסתי לקרבי, שם הייתי יכול למצוא אנשים לאחרי הצבא ולעסוק כל היום בפעילות שהייתה משחררת. אני מרגיש שאני רוצה לדבר על זה, למצוא חבר דתי ומתפלל שיגיע אחד כזה לתחום שלי. גם אם אני רוצה לעבור לקרבי שזה לא מתאפשר מצד המשפחה, הצבא לא יאפשר כי אני חשוף יותר מידי למידע ככה שהאפשרות היחידה שיש לי היא להישאר ביחידה או לשרת ביחידה בתפקיד שהוא לא מודיעיני. אני רוצה להרגיש את האחווה הקרבית, את האידאל ולהיות עם מטרה בחיים שחסרה לי, לאהוב את הארץ ואת השירות שלי ואין לי כוחות להרגיש את זה. אני מרגיש שאני מתאים את עצמי כל הזמן לאחרים, לרעיונות שלהם והאידאלים שלהם, אני לא מרגיש חופשי להגיד את מה שאני רוצה, ואני כבר פחות מאמין בעצמי, אין לי מטרות כמו בעבר, אני פחות מביא את היכולות שלי לידי ביטוי ואני נורא שבור. יש לי רגעים שאני שמח ואני מאוד אוהב את המדים, אבל לפעמים קשה, קשה לי להישאר יציב. אני מרגיש בודד שזה דבר שלא אפיין אותי אף פעם במהלך החיים, תמיד הייתי מוקף חברים והייתי בראש החברה, ועכשיו אני מרגיש צבוע שאני צריך לשנות את ההתנהגות שלי בשביל להתאים לחברה אחרת שאני לא מרגיש שייך אליה. ואני פשוט לא רוצה לאבד את זה...

אני יודע שאני נשמע שבור, האמת שזה נכון אבל בתוך תוכי אני יודע איזה כוחות יש לי ומי אני באמת, ובסופו של דבר שאני חושב על זה, עברתי מסלול חיים לא קל, איבדתי אח ואני עובר תקופה של שנה של סבל שאני שומר אצלי לבד בבטן, שנה שלמה של התמודדויות מידי יום בלי לשתף אף אחד.

קשה לי לשמוע לשמוע ביקורת, ולא קל לי לפעמים לשמוע על הדת כי אני מרגיש שכבר אין לי כוחות עוד לשמוע ולהתחיל מחדש ללמוד. אני מאבד הרבה מהכוחות שלי בתפקיד הצבאי, משקיע המון כוחות מהמוח בשביל הצבא ובשביל המדינה למרות הסבל והקשיים שיש לי גם אם זה כרוך בלעבוד 18 שעות ביום, כי אני יודע בסופו של דבר כמה כוחות יש לי בידיים. אבל לא אוכל להמשיך ככה לנצח ואם לא אעזור לעצמי אני כבר לא יתאים לתפקיד בקרוב ואמשיך לקרוס.

חשוב לי אבל באמת חשוב לי, למצוא חבר דתי לחיים, למצוא מישהו חזק שיחזיר אותי לחיים שהיו לי לפני, אני רק חושב על זה אם היה לי מישהו לספר כל יום על מה שקורה אותי לא הייתי מגיע למצב שיש לי. אני יכול לתת הרבה בתמורה אבל איך להגיע למצב שאני יכול להכיר חבר? אם הייתי כותב את זה לפני שנה לא הייתי מאמין שזה אני, אבל זה המצב שנקלעתי אליו. אני יודע שדבר כזה הייתי מוצא אם הייתי עובר דרך ישיבת הסדר לפני הגיוס, ולא עשיתי את זה לצערי, אבל מה נותר לי לעשות היום? איך להחזיק חזק ולא ליפול? אני לא יציב, לא מצליח להחזיק בדרך מסוימת ולעמוד על העקרונות שלי, לאו דווקא דתיים. אני פחות אוהב את עצמי ומאמין בעצמי כמו בעבר. כמעט הגעתי למקומות שלא הייתי צריך להגיע. אני לפעמים קורס ומפחד לאבד את זה וכל כך רוצה לשמור על מה שיש לי בידיים. עצוב לי שזה המצב שלי ואני רוצה להישאר חזק, לשחרר את הפחדים והמחשבות ולחזור למסלול החיים.

אספר לכם מקרה קצר. ביום שישי חזרתי מהיחידה לבית, בדרך לביתי ראיתי חייל קרבי דתי שהסתבך ככל הנראה ושוחרר מאוחר לביתו כשעתיים לפני כניסת שבת, ניתחתי את האירוע ולא הייתי סגור על זה. הבנתי רק ברגע האחרון מהשיחת טלפון שהוא קיים עם מפקדו את הסיפור וזה היה בדיוק שהאוטובוס הגיע, אחר כך הצטערתי על כך שלא הצעתי לו להגיע אליי שבת. ראיתי עד כמה הוא בן אדם חזק ומדבר עם מפקדו בחופשיות ורציתי להיות כמוהו. מאוד הצטערתי על זה שפספסתי את ההזדמנות, ואז הבנתי גם עד כמה אני מחפש קשר וחבר ולא להיות בבית עם שני הורים שעוברים את הסבל שלהם ומשפיעים עליי, במקום לקבל כוחות בבית לפעמים אני מקבל את ההפך הגמור וחוזר חלש לבסיס. חשבתי על זה אם הייתי מכיר חבר שהייתי יכול לדבר איתו כל יום או מידי פעם במהלך השבוע ולשוחח ולצחוק על הכל, הכל היה נראה אחרת... אני רוצה למצוא חבר כמו בעבר שלא יהיה לו בעיה לשמוע אותי ואני לא אהיה צריך להתאים את עצמי אליו, ואני בטוח שעם הזמן הוא יגלה את מה שיש בתוכי ואני אצליח להשתחרר מהכל. אבל תמיד יש לי את המחשבה המעצבנת שמי ירצה להיות חבר של אדם שסוחב כל כך הרבה בתוכו? אם רק הייתי משקיע בזה לפני שנה מתי שהייתי בן אדם חזק... בעבר לא היה לי קשה למצוא חבר, אנשים היו מנסים להיות חברים שלי בבית ספר ולא התעסקתי בזה אף פעם והיום אני מגלה כמה אני חלש בפנים.

נמאס לי מהעיסוק היומי שלי סביב הסבל, אני רוצה כבר לשחרר את זה ולחזור לחיות, לחזור להיות בן אדם חזק כמו פעם, שלא יודע מה זה סבל, ולא רק להיות חזק אפילו שהנפילה שלי תעניק לי את האפשרות לעזור לאחרים וכאלו שמתמודדים. אני רוצה לעזור לעצמי אבל כבר לא יכול להתמודד לבד, ואני ומקווה שתהיה לי את היכולת הזאת יום אחד לחזור לעצמי.

אני מאוד מקווה שתייחסו, אני עקוב אחרי התגובות שלכם במהלך השבוע, יש לי עוד הרבה לפרוק וניסיתי לקצר ככל האפשר אז סליחה על זה.

תודה רבה ושבוע מצוין