עזר לי לשרוף אנרגיה פיזית שמשקיטה רעשים בגוף. גם בריחה לסלולרי עשתה את זה בצורה פחות יפה למשפחה ולילדים.

האמת תודה לך. עזרת לי להסתכל על הסיטואציות מהעבר בצורה קצת יותר חומלת מצעקות בת זוג של 'שוב אתה בטלפון'.

עד לשנתיים האחרונות לא ידעתי להסביר לעצמי מה קורה לי, חוץ מזה שרע לי ואני נאחז בכח בטלפון או לפני כו במחשב הנייד.

קצת קיבלתי מילים.

היה מפגש משפחתי כזה במקום שהיה בו יחסית הרבה אנשים ורעש. הייתי מוצף. בהתחלה יצאתי קצת החוצה.

מראש ארגנתי  טיול בימבות/קורקינטים לאחיינים אבל בזמן אמת לא היה מספיק כלים לכולם.

מפה לשם.  התחלתי לעשות הקפצות של ילדים עם הקורקינט שלי החשמלי. כל פעם לקחתי אחיין/אחיינית אחרת ועשיתי איתם טיול. זה היה כיף לא נורמלי לילד/ה התורן ולי זה איפשר להתמודד עם אדם *אחד*.

רכבתי 15 ק"מ בסך הכל. זה  כמו המרחק בין צומת סגולה לעזריאלי.

צריכה לראות איך אני מאמצת אותו בהתאמות אליי...

(פעם במפגש משפחתי מציף כזה יצאתי עם התינוקת דאז לטיול בתירוץ שהיא צריכה להירדם...)

אז אני ממש מתחבר למה שאת מספרת.

השנה עשינו את ליל הסדר בגבעה מרוחקת שכל התושבים נסעו ממנה לחג והייתי רבש"צ הגבעה ליומיים, אז במובן הזה היה יותר קל ופחות עמוס.

היינו צריכים עוד אנשים שיעזרו בשמירות בלילה (גם בלי נשק) וגם היה לך שקט ונוף שאין דברים כאלה. נציע לך שנה הבאה.

אני חושב שמה שהכי חשוב זה הבנת המציאות וקבלה שלה. כלומר, לא צריך להילחם בכח להיות כמו כולם. צריך לקבל את מי שאנחנו ולפעול בהתאם לזה. אני עכשיו נחשף לעוד אנשים עם אתגרים שעושים את זה (בעיקר אוטיסטים בתפקוד גבוה שחלק מהאתגר שלהם זה מוצפות תקשורתית) וזה משדרג את רמת החיים ללא היכר.

הסיבה העיקרית היא כדי לקיים והגדת לבנך כמו שצריך, אבל אין ספק שזה קל לנו יותר מבחינת השקט והנחת... (בעלי לא רגיש כמוני, אבל גם הוא לא אוהב המוניות)

אבל כך או כך מהרעש של הילדים שלנו לא נוכל להתחמק🤭

אני מסתובבת עם אוזניות שיש בהם פונקציה לביטול רעש.

ואם יש צורך אני שמה ומפעילה (כמובן שזה מתווך למשפחה).

אם יוצאים עם מבוגר נוסף שלא סובל- אני מתמקמת בפארק במקום שמרגיש לי סבבה והופכת ל"שומרת תיקים" ו"נקודת מוצא לילדים אבודים" (אם תלכו לאיבוד, תגידו שאמא יושבת ליד מקום X)

אכתוב את המסקנות מהחוויה שלי בינתיים...

רגישים הם בני אדם עמוקים שצריכים לעבד כל דבר שרואים וחווים, נכון? 

אז בגלל זה לי לדוגמא יש לפעמים נטיה להמשך למחשבות ולתוך עצמי קצת, וכשזה קורה לי אני מזכירה לעצמי: "לכל זמן ועת". מחשבות ועיבודים- אח"כ. אלא אם כן משהו ממש הציף אותי ואז אנסה לקחת הפסקה או להתרכז. עוזר כאילו להגיד שאני אטפל במה שמטריד אותי אבל אח"כ. 

להתמקד ולנכוח, להיות אקטיבית במציאות.

בתור אמא את כנראה עסוקה שהילדים יהנו... ואת עושה את תפקידך אז את רגועה. זה שומר מלהתפזר כזה... את לא חושבת?

אולי זה גם קשור לאיך אני עם עצמי בכללי, עוד לפני שהלכתי לשם. 

לעשות לעצמך הכנה נפשית לפני, לדעתי ממש יקל את החוויה.

לדעתי לא כדאי להמנע מללכת למקומות אלא לראות את זה כאתגר, בסוף מוצאים כלים כדי שתהיה לנו מסוגלות לעשות מה שצריך בכל מצב. וכשמתרגלים נהיה יותר קל עד שכבר לא שמים לב לקושי כמעט. 

בהצלחה!❣🌻

לא מפריעה לך עצם הצפת החושים - הרעש החזק, האורות המנצנצים?

כי אני סובלת מזה גם כשזה בקטנה, בבית (כשהילדים צועקים או משחקים בפנסים וכו'). אני לא מסוגלת להתמקד בתפקיד האימהי שלי במצבים כאלה...

מרגיש לי ששהות במקום שהוא פי כמה מנצנץ ורועש רק תהפוך אותי לעצבנית, ותרחיק אותי עוד יותר מהתפקיד שלי כאמא מגוננת...

אני רגישה מאד אבל הקטע עם החושים זה לא מה שחזק אצלי

אני מעדיפה רוגע, אבל נראה לי לא כמו שאתם מתארים... זה מעניין

גם בתור ילדה לא נהנית מזה? 

לא נהניתי כל כך במקומות כאלה, אבל גם לא סבלתי כמו היום. (גדלתי במשפחה ברוכה כמו המשפחה שלי כיום, ולא סבלתי מהצעקות של אחיי כמו שאני סובלת היום...)

אז זה באמת שונה, ודרך ההתמודדות שונה...

אני נזכר שרוב השנים כילד/כנער העדפתי לאכול ארוחת צהריים לבד מול המחשב ולא עם כולם. יש מצב שזה קשור גם לרגישות.

אבל תדעי שאני כותב רגשות בצד. כלומר, אני אכן לא חייב לטפל בהם באותו רגע. כותב בצד על הטלפון או המחשב ואחר כך חוזר לזה בזמן שיש פנוי או שמפנים בכח לעיבוד רגשי.

עצם הכתיבה משקיטה את המוח שיכול "לשחרר" את מה שמציק.

אני ממליצה לקרוא את הספר "דרך האומן" של ג'וליה קמרון

היא כותבת על החשיבות של "כתיבה ללא צנזורה" כמו שאתה עושה ומכנה את זה "ניקוז מוח" חחח

היא מלמדת איך לשחרר חסימות ולגלות את האומן שבתוכך, ובשלב הראשון היא ממליצה ממש לעשות את זה כל בוקר

אז נשמע שזו המלצה טובה.

אני מסכים עם כל מילה שכתבת פה. ובהמשך - 

אני אישית משתמש בכתיבה עוד רמה. אפשר ממש לקרוא אחרי שכותבים מהרגש, בלי מעורבות רגשית הפעם.

פשוט לנתח שלב אחרי שלב את איך שהמנגנון עובד ואז אפשר לפעול איתו ולא לקבל אותו כגזירה משמים.

ועוד כמה דברים. אולי אני אכתוב על זה פעם.

כי אמנם זה לא אישי כדברייך אבל זה בכל זאת נכתב עקב תגובה שלי

קודם כל, התגובה שלי לא מתחמקת. היא נכתבה בצורה הזו מפאת קוצר זמן.

דבר שני, צר לי על התחושות שלך מאוד. אבל יש משו נכון בזה שאנשים לא יודעים להתמודד עם קשיים של אחרים שהם לא התמודדו איתם מעולם או שרחוקות מהם

אני בתור מי שלא חוותה שכול, לא אדע להגיב בצורה מדויקת למי שכן חווה ומטורגר. ולפעמים זה אפילו עדיף שכך כי ייתכן שלו הייתי כותבת תגובה ארוכה יותר לגבי איך שאני רואה את הדברים (אני או כל מגיב אחר, כן..?)  והיה לי זמן עדיין היית רואה את עצמך נפגעת ולא מובנת. כי קודם כל, זו ההסתכלות של המגיב מנקודת מבטו. והיא מן הסתם לא דומה לשלך.

ודבר שני, כאמור, לא חוויתי מה שאת חווה.. (וגם לא פירטת מעבר לזה שקשה לך. קשה להתמודד כמגיבה עם דברים שנכתבים בצורה כזו. לי לפחות)

לגבי עניין ה- תתמודדו. אז האמת שאני לא ככ יודעת איך אפשר להתמודד עם טענה כזו. מה הכוונה בעצם..? .

אני מניחה שדברים כמו להתרחק מחדשות וכו לא מצאו חן בעינייך כי את חווה את זה ממקום אחר ולא מבחוץ, ולהתרחק מזה נראה כאילו משאירים את מי שנפגע מהמצב במעגל ה"מחוברים" ומי שמתרחק מההתמודדות הוא מוציא את עצמו מהכלל כביכול, אבל שוב, מנקודת מבטי כמי שלא חוותה שכול, וכמי שקשה לה להיחשף למחירים - מה ייתן לך אם אתמודד כמוך? שואלת ברצינות

אני חושבת גם, שאם כבר נחשפת, יש באמת תועלת בכתיבה בהקשר של - איך כן נכון להגיב למי שחווה שכול, ולפרט את ההתמודדות כדי שבאמת יותר אנשים יידעו מה אתם חווים וידעו איך להכיל יותר את הכאב, וגם כמובן אם רוצים יותר אמפטיה.

אבל בלי שהיית כותבת את ההקשר אצלך, כמו שראית,לא היינו מנחשים, וכל אחד כותב מנקודת מבטו ומהדרך שבה הוא מצליח להתמודד או רואה את הדברים ולפי זה מגיב לאחרים

זה בכל אופן מה שאני חושבת. ואני שמחה שהחברות שלך מבינות אותך ומהוות לך משענת

ומאוד חשוב לי לומר שזה ממש אבל ממש לא אישי זה פשוט משהו שהציף לי.. משו שהרבה זמן לא חוותי כי יש לי מעטפת שמבינה את מה שאני עוברת.

לגבי עם זה נכון שתדעו להתמודד אז כן. כי כמה שזה עצוב כמות משפחות השכול גדלה וכנראה מתשהו את תכירה משו מהמשפחה הכל כך גדולה ועצובה הזאת

ועם זאת, אם כבר עלה הנושא - אז כן חושבת שאם מצופה להבין את ההתמודדות, אז כן מצופה לפרט מהצד השני. אחרת איך אפשר שנדע? 

 כשקשה לך - אז לפרט מה

את לא חייבת, אבל זה כן עוזר להבין מקרוב

ואם את כותבת שקשה לך - מה את מצפה שנענה?

אני לוקחת בחשבון אגב שמה שאת כותבת זה אינדיבידואלי אלייך ויכול להיות ששייך גם לאחרים ויכול להיות שלא כי משפחת השכול היא לא קולקטיב שחושב ומרגיש באותה צורה. ראיתי כל מיני דרכי התמודדות של אנשים

ב. אני חושבת שיש לי את הזכות לא לענות על הכל

ג. זה היה שיתוף, סתם לומר איך אני מרגישה

מה מצופה שנענה למשל

קחי את השרשור הקודם שכתבת - איזו תגובה הייתה מתאימה לדעתך? 

אמרתי שזה מה שעלה לי.

פשוט את צריכה להבין שאני בשכול כבר שנתיים והרבה זמן כבר לא דיברתי עליו וכשדיברתי זה היה מובן אצל החברות שלי.

פעם ראשונה שדיברתי על זה עם מישהו שהוא לא חברה \משפחה, אז זה מה שעלה לי

את התתמודדות אבל כן לנסות לקחת חלק במשפחה הגדולה והעצובה הזאת.

והתמדדות זה אומר גם לדעת לדבר ולהבין את האחר. זה ללמוד את מה שאני למדתי וחברות שלי למדו כדי לדעת להסתדר אחת עם השניה

אני הבנתי באיזשהו שלב בחיים, שכל בנאדם מגיב לסיטואציות שהן זרות לו ברמה האישית באיזה חוסר הלימה. בצורה לא כ"כ מותאמת.

ולכן אני דיי בוחרת לשתף בדברים מסוימים בחיים שלי רק אנשים שאני יודעת שיש בינינו איזה ממשק משותף בנושאים האלה ויש להם יכולת בסיסית להבין את הדברים בלי שזה יהיה אישיו מטורף. אלא בפשטות.

להגיד שהדרך שלי היא נכונה? כנראה שלא ממש... אבל בהתחשב בזה שככלל אני לא בדיוק מהמשתפים זו בחירה הגיונית עבורי.

אני חושבת שכן חשוב להרבה אנשים כן לשקף ולשתף אנשים גם בדברים שהם לא מכירים מחוויה אישית. במיוחד בנושא השכול שבסוף זה משהו שהרוב לפחות יודעים בדר"כ ואין אפשרות בחירה למי להגיד ולמי לא ושלצערנו בשנתיים האחרונות זה התעצם.

אבל להבין שאנשים לא יודעים איך להגיב על דברים שזרים להם. לפעמים אפשר ללמד. ממש כמו מה שכתבת בהודעה הזאת אז גם להגיד לאנשים סביבך... ולפעמים פשוט לקבל את זה שאנשים לא יודעים להגיב וזה לא מרוע...

גם אנשים מתמודדים עם השכול בצורה שונה וזה יכול לבלבל איך להגיב למי... ולכן עוד יותר חשוב להגיד מה עוזר לך מה מפריע לך איך את רוצה שיתייחסו.

ככה אז מצטערת, רציתי לשתף במשהו שלא חוויתי כבר כמעט שנה וחצי (רק אז למדנו איך להתמודד), ולעלות אותו למודעות של כולנו, כי בדיוק כמו שאני אבדתי גם היא איבדה.

רציתי לעלות שכל אדם צריך ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה כי זה יהיה חלק מהעם שלנו לנצח, ועצוב אבל כנראה גם עוד יגדל.

אני יכולה לשתף בתהליך שאני והחברות עברנו עם זה מה שאתם רוצים וישמח אתכם. באהבה.

שאנשים לא יודעים להגיב טוב גם לשכול אזרחי או לגילוי מחלה במשפחה.

אצלי זה היה מאוד ברור

לי קשה לספר בקרירות.. וזה בהחלט שונה מאדם לאדם

וכולנו בוכים איתך!  וכואבים! והיינו רוצים להתחלק בכאב לחלקיקים, כל אחד קצת, כדי להקל!!

נגיד בימים שאני עייפה אין לי כוח להתמודד עם אתגרים ונוטה לוותר לעצמי יותר

זה חשוב. זה חלק מחמלה עצמית וקבלה עצמית.

אי אפשר הכל בכל מצב

אז מה עושים שכבר תקופה אני מרגישה בתקופה מטורללת?

ואז אני מסתכלת אחורה ונזכרת שגם לא מזמן אמרתי שזאת תקופה מטורללת.

ואולי באמת אנחנו בתקופה אחת מטורללת

אבל אני ממש מרגישה שכשיש לי שיגרה ואני הולכת לישון בשעה נורמלית, אני קמה בטוב והכל יותר מאיר פנים.

אפילו העומס מסיבות שנדחסו אחד אחרי השני בגלל המלחמה מתיש אותי ומוציא מהשיגרה וגורם למחסור בשעות שינה (לכל בני הבית אגב)

הנפש שלנו מחפשת יציבות

תנסי ליצור לך שגרה גם בתוך הטרלול, זה ישמור עלייך. גם בשעות שינה. גם לילדים זה טוב. אבל זה מתחיל ממך.

כשילדים מרגישים אצלנו שאנחנו מתערערים, זה מאוד משפיע עליהם.

לגבי העומס - תעדופים. אי אפשר שהכל יהיה הכי חשוב. עדיף לעשות קצת בטוב, מאשר הרבה שלא בטוב. 

התגובה שלך הלכה איתי ואני במחשבות על איך ליישם.

ובכלל תודה על התגובות שלך בפורום הזה, אני לומדת על עצמי המון בזכותך❤️

שמחה שיש תועלת לכתיבה

מקווה שתמצאי את הדרך הנכונה והמתאימה לך

ולכן אם לא מצליחים לישון כי נשאבים למשהו זה אומר שיש עבודה לעשות ולהבין למה.

שלא לקחנו את הכדור

הילדים שלי למדו לתת לי לנוח בצהריים אם לא ישנתי טוב בלילה- ככה אני עם קיבולת גדולה יותר לשטויות שלהם (@משה יבין)

הולך לישון יחסית מוקדם (בדרך כלל, כשיש שכל) כי זה מספיק חשוב לגוף שלי.

כאילו, כן היו תקופות שהיה לי יותר קשה עם המוניות, ויש תקופות שאני מסתדרת איתה פחות או יותר. יותר כשהיא זמן לקצוב מבחירה לרוב

אבל זה לא בגלל שאני מפחדת להיות מזוהה עם העדר. אצלי לפחות

וכשיש ארוע והרבה אנשים אז קורה הרבה. והכל עובר דרך המערכת שלי.

אני חושבת שהרבה מאיתנו חווים כל מיני הערות

רק שיש כאלה שיודעים לשים כל הערה במקום שלה , יודעים מה להתעלם מה לענות חזרה ולשכוח, או שזה עובר דרכם.

נגיד אתמול מישהו אמר לילדים שלי בסופר, "לא להשתולל ילדים"עכשיו הילדים שלי הכי שקטים בעולם , פשוט הלכתי להביא משהו שנזכרתי בקופה, ואחת הבנות הלכה איתי, והוא כנראה נתקל בה או שראה שאני על כל הילדים שלי ב"ה וזה הפריע לו בעין…

אז למה זו אמירה שמנהלת אותי עוד קצת אחרי

ולמה כל כך התעצבנתי באותו הרגע

לא יודעת

יש כאלה שאין להם רעשי רקע

ויש כאלה שנשארים עם כל דבר, שעות, ימים ואולי כל החיים.

מה עוזר לי, לפעמים,אני לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל כותבת, להבין שכל דברים הקטנים האלה שמצערים

זה במקום צער אחר בבריאות למשל, והשם מחלק את זה ככה .

זה לא הם אמרו זה השם אמר להם להגיד

השם מגלגל זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב

עוזר לי ברגעים שאני בהתרוממות נפש ושמחה - ואז יותר קל לי להיכנס לפרופורציות ולא להתייחס לאנשים קטנים

אנחנו בני אדם וכמו שאנחנו מאוד רגישים

אז גם יש כאלה שמאוד מקנאים

וקינאה מובילה להערת הערות ולפעמים עוקצניות,

אז שיהנו .

הרגשתי שאת מבינה אותי ומדייקת את הנקודה של הקטנות האלה שיכולות לנהל אותנו..

ולתת לזה תוקף ולהתעצבן מזה.

להכניס יותר אמונה לחיים יכול להיות גם כיוון.

תודה רבה 🙏🙂

מכירה ת'סיטואציות.

זה לא נעים.

לרוב אתן לעצמי דד-ליין לטחון את הפגיעה / אי נעימות (לרוב זה יהיה יום).

כל המחשבות של : מה הייתי עונה אם/ לנסח תשובה מצידי שתניח את דעתי מולם/ איך להגיב בפעם הבאה.

ובעיקר לרחם על העוקצים- שאין להם את מידת העין הטובה.

צריך לשים לב לזה.

זה עובד ל2 הכיוונים לדעתי

שרגישים מרגישים גם תחושות הצלחה יותר מאחרים. פשוט - כי רגישים יותר מרגישים...

כן, החיישנים שלהם יותר פעילים

קח למשל ליטאי יבש שלא מתרגש ולא חש את הסביבה כמונו - כן, כשהוא יחווה חוויה חיובית, זה פחות אקסטרים.

ולטעמי - זה רווח נקי שלנו. מגיע לנו גם להרוויח מזה לפעמים...

טוב לך? תהנה! לך עם זה....

שנאמר פה בצורה שלילית: "ליטאי".

כמובן, שלפרטים, זה לא תמיד נכון...

אבל יש הרבה בדיחות על זה

מתסכל מקומם כואב על המשפחות ואין לך מה לעשות עם זה

בשבילי הדרך להתמודד זה לא לחשוב על זה חוץ מבתפילה

אם מדברים על זה יותר מדי ואני מרגישה שזה משפיע עליי אני הולכת משם

וגם יודעת שאני צריכה להתחזק באמונה... בסוף זה לא אף אחד, זה הקב"ה, ומי שמת כנראה שהגיע השעה שלו. מי שאחראי לשפיכת הדם יתן את הדין תהיי בטוחה שהקב"ה רואה הכל. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתחזק ותפילות💜

נורא קשה להכיל. זה באמת הרבה יותר גדול מכל מה שהכרנו

הידיעה על עניין כזה או אחר לא מקדמת אותך. אין לך שליטה על כלום מעצם הידיעה לבד

שולחת חיבוק❤️

סטטוסים, חברות משפחה.

לגבי מה שהרמוניה כתבה שמי שנהרג הגיע שעתו. זה האמת הדבר שהכי כואב לי כי אבא שלי הסביר לי שמה שקורה במלחמות זה שלא אדם ספציפי הגיע הזמן שלו למות אז הוא מת במלחמה  אלא ה' החליט שעכשיו צריך למות כך וכך חיילים לא קשור עם הגיע הזמן שלהם למות (יעני שאם הם לא היו בצבא הם לא היו אמורים למות) אלא כ" קורבנות מלחמה"

מסובך אבל מקווה שהבנתם

אני מכירה את זה בניסוח קצת אחר

השאלה, באמת, אם יש לך אפשרות להסיח דעת

אסקפיזם

לא חייב גם לדבר על הנושאים האלה או לנכוח בשיחות כאלה. מותר גם להוציא את עצמך מהכלל. לדעתי אפילו מומלץ

לא מסוגלת

אם יורשה לי, אני חושבת שיש כאן משהו יותר עמוק ובאלי לשים פה מה שחושבת על זה...

בגלל הניסוח של "לא מסוגלת", זה ממש פוגע בך.. זה מעבר לצער.

וגם אני מתמודדת עם זה אז לא שאני כותבת מהתנשאות על מישהו אחר.

נראה לי שבדור שלנו יש יותר זעזוע מזוועות, יש יותר רגישות במובן של פגיעות.

לא כי אנחנו "מפונקים", אבל כן כי יש לנו את הפריווילגיה להתעסק בדברים שפעם לא התעסקו

פעם עסקו בהישרדות יותר, והיום הרגש במרכז, הרגש תופס את הפריים של החיים שלנו.

מה שפעם ידעו זה שהעולם הזה לא נועד להיות ארץ החלומות... 

ידעו שהעולם הזה פרוזדור, היו פרופורציות.

זה מורכב כי מצד אחד להיחשף לזוועות זה מחספס את הנפש, ומצד שני צריך להיות עם חוסן ויכולת תפקוד בכל מצב,

וההוכחה שלי שכאן הרגישות היא במובן של פגיעות זה שבגמרא עצמה יש סיפורים מזעזעים ואם זה היה לא טוב זה לא היה חלק מהתושב"ע.

אז בעצם כל עוד יש תכלית ותועלת לדברים יש עניין שיהיה חוסן לעסוק בהם. (ק"ו חוסן להלחם... שפעם היו שיטות פחות עדינות מאשר רובים)

היום כל הזמן מדברים על "הכלה" של חולשות, ופחות מדברים על איך לדחוף את האדם קדימה להתעמת מול הקשיים שלו. אבל זה לא בריא בעיניי. 

זהו... מעניין מה את חושבת(:

כן יש בדור שלנו הכלה, אבל גם התמודדות מאוד גדולה, עם לא היינו מתמודדים היינו במקום מאוד אחר כי מתו לנו בשנתיים האחרונות יותר מ2000 אנשים.

מה שהסברת לגבי לא מסוגלת, זה לא שאני לא מסוגלת זה מיאוש ועצב מאוד מאוד גדול 

אנשים מתו על ימין ועל שמאל ממחלות, רעב, סכנות שונות... החיים שלנו היום מאד ברמה גבוהה, לא נעים לומר אבל 2000 בשנתיים זה כלום. יחסית לאז.

👍

זה 2000 ממלחמה, המון אנשים נהרגו לא קשור לזה, פיגועים מחלות...

ועדיין, יש לחוות דברים מבחוץ ויש להכניס אותם אלינו, להישאב אליהם ולתת להם לשבש לנו את החיים

יש עניין גדול לשאת בעול עם חברו, ודאי, אבל אף אחד לא יגיד לך שזה צריך לבוא על חשבוו היכולת הנפשית שלך להכיל

בדיוק דיברתי על זה אתמול עם ההורים שלי. אני למשל לא מסוגלת להכיל את כל הצער הזה, זה לא עושה לי טוב, וזה לא תורם לאף אחד כל הצער הזה שלי כשהוא משתק אותי. אני יכולה לעשות טוב ולהוסיף זכויות לעמ"י ממקום אחר אז מעדיפה להתעסק ב'קטנות שלי' כבריחה ממציאות קשה כדי שאוכל לתרום בתפילה למשל

אני בנוסף משפחת שכול

שולחת חיבוק

מצטרפת ל@המקורית בחיבוק...