מפריע....

את גרמת לי להתבונן על זה לעומק יותר

אז ת'אמת- זה פשוט קצת מגעיל אותי.

כשהיא הייתה קטנה טרפתי אותה!!! זה היה מתוק ברמה אחרת.

עכשיו אני מרגישה אחרת...

את בעצם אומרת שאני צריכה לעבוד על עצמי לקבל אותה ואת זה במקום לעודד אותה ולגרום לשינוי?

נתת לי חומר למחשבה ושיעורי בית....

שכלום לא יעזור...

ממני, שמצצתי אצבע עד גיל מופלג הרבה יותר, והפסקתי בהדרגה ככל שהתבגרתי.

ה"מכה בפטיש" היה טיפול אורתודנטי שעלה להורים שלי הרבה כסף כנראה...זה גרם לי להפסיק לגמרי. אבל זה לא היה בגיל 9...

צרת רבים נחמת טפשים...גם לי יש בת 14 ובת 9 וחצי עם אצבע בפה. 

כסף בצד בשביל זה....

מבחינת זה העניין אבוד...

אבל גם את לא עודדת אותי

מה יהיה אתכן??? חשבתי שאצא מפה מלומדת.....

המוצצת העיקרית צריכה טיפול אורתודנטי אבל לא בגלל שהשיניים עקומות מהמציצה

חוץ ממנה לכולם ב"ה ממש שיניים ישרות ויפות.

אצלה כל הלסת העליונה פשוט בולטת החוצה כתוצאה מהמציצה. זה לא היה ככה. התפתח עם השנים

יצאה החוצה. זה מורכב יותר.

רק מעט שיניים נפלו לה, יחסית אלו שצמחו לא מאד עקומות, יותר הבליטה של הלסת בעייתית

כי רציתי לקבל עצות.

בעצם כולן פה אחד אמרו לי- עזבי אותה

זה תהליך שלה עם עצמה

ושלך עם הקבלה שלה......

תודה יקרות

הפתעתן אותי ממש

נתתן לי חומר למחשבה

וגם הרגעתן....

תודה לכן ועליכן!!!

הרבה נחת ובריאות תמיד

יש לי אחות שהיא כבר אמא בעצמה ועדיין מוצצת אצבע!

כן, גם ליד אנשים.

פעם כששמעתי על דברים כאלו חשבתי שזה נורא, היום אני רואה את אחותי ורואה שהיא אחלה בן אדם וזה לא אומר עליה כלום.

וכן, ההורים שלי ניסו לגמול אותה מזה במיליון דרכים.

מה זה אומר לדעתי?

א. שבאמת כדאי לטפל בזה.

ב. שגם אם זה לא עובר זה לא סוף העולם...

לקוב אם מושקעים כבר בילד תקופה ארוכה- אני מאמינה שהרבה לא יחליפו את הקיים

אבל הם היו מגלים שאמא שלהם אי שם לא רוצה אותם

ומעדיפה מישהו אחר שהיא גידלה ולא ילדה....

וואלה שאלה קשה

אבל הם הביולוגים

אז מה אם הם היו מגלים שיש להם אמא ביולוגית אי שם? והיא מעדיפה את אלה שהיא גידלה על פניהם.. 

לגבי טיקט טוב רייד... (נתן לי קצת הרגשה של שואה🤦😅)

הייתי צריכה להוסיף בהודעה הראשונה שכמה שיותר קצר יותר טוב🤭

בחופש אני אוהבת לשחק איתם, בסוג של זמן אישי, ואין לי סבלנות לארוכים האלה 🙈

דרך אגב, יש בעלי אקספרס דאבל עם ציורים יהודיים.

גם סבאטור הוא משחק חביב, מיועד לכמה שחקנים, והתחרות לא אישית (כן בין השחקנים, לא כולם נגד המשחק, אבל זה לא אישי).

פינות (משחק קלפים)

שוקו תות (קלפים)

אני במשחקים אובר תחרותיים משתמשת בזמנים שהם בפרץ אנרגיה מוגזם וצריך לתת לזה מסגרת. נגיד כשמתחילים להשתולל סביב שולחן שבת וכד'

משחק זריזות והבחנה, מעורב מזל, אז לא בהכרח הכי מהיר מנצח. בלי תורות כולם ביחד.

כן תחרותי אבל משחק קצר ומשעשע

ויש גם שרלוק- שזה מבוסס על זכרון ממש מוצלח

מיליונר המצוות.

סט

אליאס

מאצ מאדנס

קטמינו (משחק חשיבה שאפשר לשחק לבד. מתאים למגוון גדול של גילאים)

תפוס תכוס

שעת שיא (משחק חשיבה ליחיד)

דיקסיט (לא זוכרת לכמה משתתפים מתאים. בטוח יותר מ2. אני לא אהבתי אבל יודעת שיש הרבה שכן ממליצים)

אבל מנסה לדייק למה שאת מחפשת

רלוונטי משחקים "גדולים" יותר? כאלה שדורשים אסטרטגיה משמעותית יותר לאורך זמן וגם נמשכים יחסית יותר זמן?

כמה שחקנים משחקים אצלכם בדכ?

מתחילה בשיתופיים:

האי הנעלם, המדבר הנעלם- זה בגדול אותו משחק בתמות שונות. הוא טיפה-יותר מהשועל החמקמק אבל לא בהרבה. משחקים אותו אצלנו מגיל 5-6 בערך. החיסרון הגדול שלו בעיני זה שאם יש שחקן אחד שיותר מתקדם מחשבתית מהאחרים הוא עלול לנהל את המשחק והשאר ישחקו רק טכנית אבל הוא יבצע את כל הפעולות ויגיד מה לעשות וכל התכנונים וכו.. זה נכון גם לשועל החמקמק אז אם שם זה לא מפריע לכם אז גם פה כנראה לא יפריע מאוד.

פנדמיק- קצת יותר מתוחכם מהאי הנעלם אבל דיי דומה להם פשוט רמה מעל. אותם חסרונות(אנחנו משחקים בפער גילאים גדול אז זה משמעותי)

The mind- לא שיחקתי בעצמי אבל נראה חמוד, המטרה להצליח להניח קלפים ברצף בין השחקנים בלי לדבר ובלי להיפסל.(כלומר ביחד ליצור את הרצף)

הצוות- שמעתי שהוא מעולה ממש, גם שיתופי מבחינת מטרה משותפת אבל כל אחד משחק לעצמו והוא בנוי בצורה שאי אפשר להשתלט לאחרים. הוא בנוי שלבים שכל שלב קצר יחסית אז אפשר לעשות רצף של הרבה או לעשות רק שלבים מסוימים

סימילו- משחק קטן וחמוד ממש, לנו יש סימילו חיות. המטרה משותפת- צריך לגלות מה הקלף שנבחר, ובעצם צד אחד נותן רמזים לצד השני- הרמזים הם לא מילוליים אלא רק מניחים קלפים שהם דומים לקלף או שונים מהקלף הנבחר.

אם תרצי גם משחקים שהם לא שיתופיים אבל יחסית מעט השפעה בין השחקנים, בשמחה.

ולנסות להרכיב מתנה נחמדה:

קערת סלט עם כפות הגשה

כוסות ומגבות..

כאלה

והכי חשוב, זה התודה מהלב🙏

הנסיעה כבר מזמןןןן לא 5.90. לצערנו המחירים מזנקים כל הזמן. כרגע זה עומד על 8 ש"ח כמו נסיעה באוטובוס.

לק"י

מקום מתוק.

מיועד לילדים מעל גיל 4, סיור של שעה בערך, צריך לקנות כרטיסים מראש.

בגיל גדול, לומר 'זה לא בסדר' וזהו.

לא להיכנס לדיון או להסברים או להערות,

אבל גם לא לשתוק,

פשוט לומר בקול רגוע - 'ככה לא מדברים לאמא' / 'זו חוצפה לנסות לחנך את אמא' / 'בבית שלנו לא צועקים' או כל משפט אחר שפשוט אומר שההתנהגות הזו לא בסדר.

וזה מספיק להם. היא הרי מבינה בעצמה שזה לא בסדר, לא צריך לענות לה בשביל שהיא תדע את זה...

אבל ככה בעצם הגבת, לא שתקת, היא לא תחשוב שזה מקובל עליך,

ובסוף בסוף אני מאמינה שזה גם מטפטף אליהם.

אם היא עוברת את הגבול, את יכולה לומר משפט כזה או אפילו כמו שכתבת 'אלו משפטים מעליבים, אני לא מוכנה שידברו אלי ככה', וללכת בעצמך! לא לדרוש ממנה להיכנס לחדר, היא גדולה, וזה סתם פתח להתכתשות מיותרת שמסיחה את דעתה מהבעיה האמיתית. אבל את לא צריכה להמשיך לשבת ולהקשיב לדיבורים הלא יפים, אם את הולכת בעצמך, זה לא יגרום לה להסלים את התגובה... לא יהיה למי...

הדרך הטובה ביותר לחנך ילדים זה 1. לתת להם דוגמא אישית טובה

2. ללמוד להוביל אותם ולא לתת להם להוביל אותך

אם רוצים שהילדה לא תכעס/ תצעק/ תאשים בטעויות/ תנסה לחנך

צריך לא לעשות את זה בתור הורה

בסיטואציות מרגיזות צריך להיות המבוגר האחראי ולהרגיע את הרוחות

אם רוצים להעיר

לעשות בעדינות ובחוכמה

אם רוצים לשים גבול

לשים אותו באסרטיביות מנומסת 

בס"ד

אומרים שזה מתחיל היום בגילאי 9-10….

ב. נראה לי שכן צריך להשתדל להגיב תוך כדי במטרה להפסיק את ההתנהגות. בעיניי זה סביר לשלוח לחדר עדיין בגיל הזה, במקרים חריגים. אבל לכל הפחות לומר בטון חד משמעי "לא מדברים ככה לאמא".

ג. מעבר לזה, לא חושבת שיעיל לנסות להרגיע או לחנך תוך כדי התקף עצבים או חוצפה של ילד. הוא לא פנוי רגשית להקשיב. אבל כן הייתי מנסה לדבר על זה יותר איתה בזמנים שהיא במנוחה רגשית ואת והוא פנויות לזה. ושם להסביר מה מקובל ומה לא, איך אפשר לדבר לאמא ומה לא שייך וכו'. מצד אחד לא חייב אחרי כל אירוע. מצד שני, חינוך הרבה פעמים זה אוסף של מעשים חינוכיים שחוזרים על עצמם, כמו ליטוש של יהלום, אז הגיוני שזה יקח הרבה שיחות.

ד. זה שהיא מעצמה מתנצלת הרבה פעמים זה מקסים!!! מתוקה… זה אומר שהיא מבינה מה נכון ומה לא. היא רק לא תמיד מצליחה ליישם (כמו כולנו, אבל ילדים ונוער מתקשים עם זה עוד יותר). אז במסגרת השיחות האלה אפשר לחשוב איתה על אסטרטגיות לניהול העצבים שלה, כדי שלאט לאט היא תשלוט יותר במה שיוצא לה מהפה.

זה מה שעולה לי…

גם אני מופתעת מהחוצפה של הילדים שלי,

שהיא רחוקה שנות אור ממה שאני הייתי כשגדלתי.

אבל אני רואה שעם זמן ועבודה, יש שיפור ב"ה 🙏🏻

בהצלחה לנו ❤️

ואת לא צריכה לשנות. אי אפשר לריב עם עצמך, ואם את לא משתפת איתה פעולה היא תאבד עניין.

אם היא יודעת שזה לא בסדר ומתחרטת בעצמה, עד כדי בקשת סליחה, נשמע שהכי טוב זה באמת להתעלם/ להגיד איזה משפט שמעמיד במקום ולא מוסיף שמן למדורה. בעיני אפשר לשלוח לחדר גם בגיל כזה. תמיד אפשר להגיד 'אני לא רוצה לשלוח אותך לחדר, את בוגרת ומבינה שזה לא תואם לגיל שלך, אבל אם תמשיכי לדבר באופן הזה אני אעשה את זה בכל זאת'. כלומר, להזמין אותה להרגע בעצמה, אבל אם זה ממשיך ובלתי נסבל אז כן להרחיק את ה'מריבה' ממרכז העניינים.

לא קל, אבל אם זה מנחם, זה מסימני הגאולה..

והיא נשמעת מאוד מיוחדת, מודעת וכנה וגם יודעת לבקש סליחה- תכונות מהממות, היא בע"ה תגיע רחוק, ואשרי הוריה 🧡

חינוך לא נמדד לפי מהירות תגובה אלא לפי תהליך עומק.

זה לא אומר שצריך לתת לה לדבר איך שהיא רוצה כמה שהיא רוצה,

זה אומר שאם מה שמפריע לך זה עצם העיקרון שצריך להגיב מיד, אז לא חושבת שזה נכון וזה בסדר גמור גם להגיב אח"כ.

את מתמללת ומשקפת לה תחושות? ראיתי שהיית מאוד נסערת וכו'.

אם אתם רגילים לשיח הזה אף אפשר לומר לה,

ראיתי שכעסת והיית מאוד נסערת. אני מבינה את זה, באמת קשה כשאת מרגישה שלא רואים אותך או לא מתחשבים בך, לשמור על איפוק.

בואי נחשוב איך אפשר לעזור לך להביע את ההרגשה שלך בלי "לאבד את זה"

אולי להירגע בחדר? אולי מקלחת? אולי לדבר עם חברה בטלפון? אולי לכתוב ביומן? אולי לצאת לסיבוב בחוץ?

אם את מרגישה שאת סופגת את הכעס, אז זה לא תקין. אבל תנסי גם בזמן אמת, להכיל ולא לספוג. להבין שכל הצקות האלו הם רק הדרך שלה לדבר ותו לא. כמו כוחים בקבוק מוגז כבר מצפים מראש לתסיסה ולא "סופגים" את הגזים שמשתחררים בבת אחת, ואח"כ כשנרגע נהנים מהמשקה.

אז אותו דבר,

היא עוברת חוויות, קשה לה לווסת את זה, זה מתפרץ, נרגע ואז אפשר להנות ממנה.

אז בזמן ההתפרצות אפשר לחכות פשוט שירגע בחיוך ולא כספיגה.

אבל כן הייתי שואפת שמפעם לפעם יהיה תהליך למידה כלשהו ולא יתבסס ההרגל שהדרך לשחרר זה בצעקות וכעסים ודברי חוצפה. שתהיה לה אלטרנטיבה אפקטיבית.

לא!

להגיד באסרטיביות ככה לא מדברים בבית שלנו

להגיד לה להכנס לחדר ואם היא לא נכנסת

לקחת את שאר הילדים ולצאת ( אולי אפילו לאיזה גלידה בלעדיה)

אם התרבות שלכם לדבר גם ככה בצעקות זה לא ממש יעזור אבל אם יש כבוד הדדי אז דיבור אסרטיבי פעם אחת אמור לנער אותה

אין מה להכיל כזה דיבור ...מה גם שהקטנים רואים

הרביעית שלי בגיל הזה ובחיים לא דיברו בחוצפה

פעם אחת הבת 12 טיפה עברה את הגבול אמרתי משפט אחד בקול גבוה שלא משתמע ל2 פנים וזה נעצר במקום ואחרי כמה שעות דיברנו על זה והיא הבינה שזה לא לעיניין

כשאת עונה לה כשהיא מתחצפת, מה את עונה? כי אני חושבת שאם עונים בלנסות להסביר, שהיא מנסה לחנך אותך לדוגמה ואת מנסה להסביר למה, זה מציב אותכם בעמדה שווה של יכולת להתווכח... ונראה לי מה שצריך להגיד במקרה כזה זה כמו שכתבו פה, להבהיר לא מדברים ככה ואן היא רוצה תשובות/ הסברים/ להגיד משהו היא צריכה להגיד בצורה מתאימה ומכובדת.

(ואולי זה בכלל לא מה שקורה, אבל אם כן שווה לחשוב על זה.)

ועוד משהו שאפשר לשאול זה מה היא מרוויחה מזה, ולמה היא חוזרת על זה גם כשהיא יודעת שזה לא נכון ומתנצלת פעם אחרי פעם...

אני מאמינה שאין רגש או מחשבה שאסור לבטא, אבל צריך לדעת איך לבטא אותם בצורה מתאימה. זה לא משהו שילדים יודעים באופן טבעי, צריך ללמד אותם.

נניח, לא לגיטימי לצעוק שאת תמיד מטילה עליה את המשימות הכי קשות בבית. כן לגיטימי להגיד: אמא, אני מרגישה שאני מקבלת מטלות קשות. תוכלי לתת לי מטלות קלות יותר?

לא לגיטימי להעביר ביקורת על צורת החינוך שלכם, כן לגיטימי לשאול למה אתם מתנהלים בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת (אגב, זה שלגיטימי לשאול לא אומר שאת חייבת לענות. יכול להיות שיש לך שיקולים שאת לא רוצה לחלוק איתה).

בפועל, כשהיא צועקת עלייך, את יכולה לומר משהו בסגנון של: אני שמחה שאת משתפת במה שמפריע לך, אבל לא ככה. כשתרגישי שאת מסוגלת לדבר על זה בכבוד, את מוזמנת לפתוח את זה איתי.

אפשר להוסיף גם: אם את צריכה עזרה לנסח את התחושות שלך בצורה מכובדת, את מוזמנת לבקש עזרה.

בגילאים צעירים יותר, ואולי גם בגיל הזה, אפשר להגיב לאמירה לא מתאימה במשפט חלופי. לדוגמה:

אמא: לכו ללבוש פיג'מות.

ילד: אוף, אין לי כוח. אני הולך לישון עם בגדים.

אמא: אמא, קשה לי ללבוש פיג'מה, אפשר בבקשה ללכת לישון עם בגדים?

(את אומרת במקומו את המשפט שהיית רוצה שהוא יאמר. זה מלמד אותו לבטא את עצמו בצורה ראויה.)

היי אהובות 💛

שולחת לכן הדרכת ציור חינמית, קלילה וכיפית במיוחד! 🎨

מתאימה גם למתחילות וגם לפעילות משפחתית עם הילדים 🧑‍🎨👨‍👩‍👧‍👦

הפעם נצייר *ציור מינימליסטי ענפי לבנדר🪻*–

והנה מה שצריך להכין מראש:

🟡 דף עבה (כדי שלא יקרע מהצבע)

🟠 צבעי אקריליק/גואש

🔵 מכחול

💧 מים

🧻 וטישו לניגוב

📽️ קישור להדרכה:

תהנו מההדרכה!

– יהודית 💛

_________________

💫 נ.ב.

נשארו *8 קופונים בלבד* להצטרפות למועדון שלי ב10 שקלים לחודש הראשון!

הערב בשעה 20:30 מחכה לנו לייב ציור של עין ריאליסטית – הולך להיות מרתק 👁️

אם עדיין לא בפנים – זו ההזדמנות שלך להצטרף עכשיו >>

קוד קופון: 1010

מועדון הציור – עולם הציור והצבע

שירי כהן – דף נחיתה – קורס דיגיטלי

ממליצה ממש

והרבה נחת

איזה כיף לילדה שלך שראית בה כשרון ואת רוצה לעזור לה להתפתח

כל הכבוד

ובמחיר יחסית לא יקר בכלל.

אני אראה אם הילדים שלי מעוניינים...

היא ליצור נפרדות מהם...

זה נראה הפוך מההיגיון - הרי הילדים הם ממש חלק מאיתנו, בטח מהאימהות, שממש גידלו אותם בתוך הגוף! אבל זה חשוב, גם בשבילנו וגם בשביל הילדים. לא נוכל לעזור לילדים שלנו אם נהיה מעורבבים איתם יותר מדי - אין חבןש מתיר את עצמו מבית האסורים...

הרבנית רחל בזק מדברת על זה לפעמים, שווה לשמוע שיעורים שלה...

וצריך לראות אם אפשר לשנות את זה.

ילד צריך להרגיש שההורים הם עוגן ולא יתמוטטו אם קשה לו.

האם זה יושב על רגשות אשמה? או על עצב שיש לך? או חוויות קשות שהיו גם לך בתור נערה? או שגם את רגישה מאוד ופשוט מזדהה איתו?

בני נוער, כמו ילדים ומבוגרים, לא תמיד שמחים... ככה אנחנו כבני אדם.

זה בסדר וזה טבע העולם (אלא אם כן את רואה אצלו משהו קיצוני שדורש התערבות... אבל נשמע מהתיאור שלך שלא).

אז תראי איזו עבודה עצמית את יכולה לעשות כדי להיות שם בשבילו, בלי שזה יערער אותך.

בהצלחה יקרה, זו עבודת חיינו...

תקחי מה שמתאים לך...

קודם כל זה גיל כזה, ההתבגרות מלווה בזמנים כאלה ובדרך כלל זה עובר. אם אנחנו לא נלחצים השדר הזה עובר- וגם הם מקבלים אמון בעצמם. מעבר לזה, מישהי חכמה אמרה לי פעם שאדם צריך ללמוד שהוא אחראי על השמחה שלו, לא בריא להתרגל להיות מסכן ולצפות שמישהו ישמח אותך. מה שכן, לדאוג שהמעטפת טובה לו- שההורים משדרים אכפתיות ואהבה וכו'. אפשר גם לדבר איתו על זה, שהוא נראה לך לא שמח ואיך אפשר לעזור לו, ולהסביר שהכדור אצלו, שהשאלה היא איך הוא עוזר לעצמו ואיך אנחנו יכולים לעזור לו לעזור לעצמו. זה גיל שהאחריות עוברת אליו, לא קל אבל חשוב. ואם צריך אפשר לתת כמה שיחות ייעוץ אצל יועץ/מטפל

הוא אומר שהוא לא שמח מצד שני זה נראה לי ממש דרך לסחוט ממני תשומת לב

כי עם חברים אני רואה שהוא סבבה לגמרי ויוזם איתם מלא דברים

פעם אפילו צחק ממש ואז נעצר ואמר חצי בצחוק אני לא אמור להיות שמח

ילד אינטלגנט בצורה לא נורמאלית

גם רגשית

בע"ה יעבור אני רק חייבת להתנתק ריגשית

לא להתנתק רגשית אלא להתחבר.

אם אני קוראת אותך נכון, החוסר שמחה שלו מעורר בך רגשות בלתי נסבלים, את לא מסוגלת לעמוד בחוויה הזו ולכן את חייבת או שהוא ישמח או להתנתק.

הפתרון הוא דוקא להיפך, להתבונן בפנים מה התעורר? מזה אומר לך, אומר עלייך? מה את רוצה בשבילך ובשבילו בסיטואציה הזו? לעשות עבודה שתרגיע אותך ולא תהיי כ"כ מופעלת, ככה תוכלי להיות בשבילו באמת.

קודם כהורים, להיות מושפעים מזה שטוב או לא טוב לילד שלנו.

ההשפעה הזאת עוזרת לנו לזהות ולנסות ליצור שינוי כשמשהו מרגיש לא נכון, והיא נובעת מזה שבעומק כל הורה רוצה שלילד שלו יהיה טוב, שהוא יצליח וישמח.

בעיני נכון להתמודד ב2 דרכים:

1. עבודה עצמית להבין איפה זה נוגע בך. הדברים שמפעילים אותנו בהקשר לילדים שלנו ובכלל, הם קריאה למשהו עמוק בתוכנו שזקוק לעזרה ולרפואה.

(בדרך כלל כדאי לקבל או הכוונה לעבודה כזאת)

2. כשתהיי פנויה ונינוחה, אחרי עבודה עצמית, תוכלי גם לנסות לעזור לילד שלך. לדבר איתו, להבין מה כואב לו, לראות אם זה משהו שאתם כהורים יכולים לעזור או שצריך משהו מעבר

כי זה לא הרבה מלל ויש הרבה ציורים, זה גם מצחיק אם היא מבינה את הבדיחה.

חוץ מזה כל הספרים של אמא של לאהלה, דברה בנדיקט, סיפורים קצרים של מנוחה פוקס.

אני לוקחת אותה לספריה ושם היא בוחרת מה שהיא רוצה.

אבל לאבא שלי יש מלא ספרים. הזכרת לי לחפש אצלו!

אני קניתי אותו למטרה הזו. בסופו של דבר לרוב הקראתי את הסיפורים לילדים.

אבל לאחרונה הבן שלי שסיים כיתה א' התחיל לקרוא אותו לבד לפעמים (הוא ידע גם לקרוא לפני כיתה א', אבל עד עכשיו לא ממש קרא ספרים סתם לעצמו. עכשיו קצת התחיל עם הספר הזה, כי זה יחסית לא הרבה משפטים בכל עמוד אז זה פחות מרתיע).

בעיני זה שווה. זה הרבה סיפורים חמודים בספר אחד, כיף גם להקראה וגם לראשית קריאה.

והסיפורים חמודים ומשעשעים לטעמי...

זה ספרים שתורגמו מאנגלית, אמא שלי הכירה אותם באנגלית בתור ילדה.

ואז לראות אם הסגנון מתאים לכם...

(בהרבה סרטונים אפשר ממש לראות את הסיפור מתוך הספר)

לק"י

לא פירטתי, אבל יותר פרקים/ בהמשכים. אולי ימשוך אותה יותר מספרי ילדים.

אבל תודה. אם הוא מעניין, אולי נקנה אחד.

מקסימום יתאים לקטנים יותר.

שתי אלו גם סדרות קלאסיות מתורגמות מאנגלית.

אצל ההורים שלי יש בבית ספר של דובי דוב באנגלית שאמא שלי קיבלה ליום הולדת 3 שלה🙂

דובי-דוב

כזה. ויש עוד בסדרה...

הם מתוקים. וכיף גם להקריא לקטנים יותר.

ועדיין אני חושבת שזה ספר מתוק ממש.. אבל מתאים באמת גם לגיל קטן יותר. סיפורים קצרים. כמו שכתבו בתגובה אחרת כדאי להסתכל בספריה או בחנות.

ו@בארץ אהבתילא הכרתי את דובי דוב, כיף לשמוע שיש עוד בסגנון, נבדוק גם אותו.

לק"י

אולי כדאי שאלך לחנות ספרים בעצמי ואסתכל שם בספרים.

אז תודה שכתבת!

לק"י

באתרים של סטימצקי וצומת ספרים?

יש שם מחירים טובים עכשיו 

יכול להיות שזה טיפה ארוך לסוף א', אבל תמיד אפשר לספר בפעם הראשונה חלק כדי ליצור את הגירוי ואז הם ממשיכים לבד.

חורשים אצלי את הספרים בב-ג.

אפשר לקנות בסופרים של חרדים (יש חסד, רמי לוי ועוד)