למה לדעתכם האם בחזית ולא האב?

גיטי קליינרמן: "מוישי הוא כבר הבן של עם ישראל" | ערוץ ７

 

גם עם הדר גולדין זה הרבה כך,

וגם עם שלושת הנערים הי"ד

 

זה חדש יחסית

עם נחשון וקסמן הי"ד זה היה האב בחזית

 

(למה זה גורם לי לחשוב שאני שוביניסטית?)

מרתק: כולם אומרים "שנמאס מהמצב"? למה זה קורה?

כולם מדברים על "המצב" ועל זה "שנמאס".
אבל מה אנחנו מרגישים באוויר ולמה?

פודקאסט חדש, מרתק וויחודי ששווה להאזין לו.
והפעם על: "תנועת הבעד"

כל הפרטים, להאזנה>>

 

 

קניון, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>

, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>

 

זה השיר- חי על הירח- של התקווה6

השיר מספר על מישהו שחי על הירח. ואיך הוא מרגיש

 

ויש קליפ. רואים שם אסטרונאוט מגיע לראיין את האיש שחי על הירח.

ובסיום הקליפ, אחרי שהשיר נגמר, מגלים שהאסטרונאוט הוא בעצם אותו המרואיין.

 

ומה שהבנתי- שאפשר להרגיש שחיים על הירח גם כאן, בכדור הארץ. כאילו כל אחד הוא בעצם חי בהכוכב משלו. מסתכל על כולם מהצד, מלמעלה, במבט לא שייך. וכל השיר הוא בדידות אחת גדולה שלא קיימת רק על הירח, היכן שבאמת אין אנשים בכלל חוץ מאחד, אלא קיימת גם כאן, בדירת חדר באמצע עיר הומה.

וזה כואב. הבדידות הזו כואבת. עמוק בפנים יש ניתוק מאנשים. זרות בסיסית כזו.

(כל אחד הוא ייחודי ואין כמוהו. ולכן, ככל שמעמיקים בנפש, הבדידות יותר מורגשת, כי אין מישהו שחווה כמוני.)

ונסיים במילות השיר:

"נכון הלילות קשים

ורחוק לי מאנשים

וגם אם עוד לא רואים,

רק פה אני מרגיש מתאים

 

אני חי על הירח

מסתכל על העולם מהמרום

אם אני בא אני רק אורח

עדיין לא מצאתי בכוכב הזה מקום"

כואב כל כך. על כל האנשים שלא מצאו בכוכב שלנו מקום. גם אני קצת ככה.

הזכות להישכח היא זכות כמו כל זכות כאן בעולם.

היא הזכות שלא להיות מוכר על ידי אנשים רבים כל כך במהלך חייך.

כל אדם שפוגש אותך ומכיר אותך, את יכולה לומר לו- זהו. אני לא רוצה שתכיר אותי יותר. מחק אותי מרשימת האנשים המוכרים במח שלך. ואני יכולה לדרוש ולבקש זאת. כי יש לי את הזכות להישכח.

 

הלואי שזה היה במציאות ולא רק ברשימות תפוצה של אתרים. הלואי שבאמת היה אפשר לזרוק זכרונות של אנשים לארכיון, ולא להיתקל בהם באמצע כל מקום. ככה אולי יהיה מקום לדברים חדשים, לאנשים חדשים.

 

 

אבל מסתבר שהעולם לא עובד ככה. ואם כך, גם לא אמור לעבוד כך. אני, כאדם בוגר צריכה להתמודד עם כל הזכרונות שלי. ועם כל הזכרונות של אנשים שאני מכירה והכרתי. שום דבר אי אפשר למחוק בכח מהזיכרון. רק מה שכבר נמחק מעצמו, כנראה שהיה מיותר ונשכח. וכל מה שיש ועודנו- נחוץ לי, במוקדם או במאוחר.

זה קשה להאמין שזה כך. אבל האמונה היא נותנת לנו את הכח לחיות, את הכח להישען על דברים חולפים, ועל אנשים חולפים.

יש מצווה כזו- שש זכירות תמידיות, שה' אומר בתורה 6 פעמים לזכור בכוונה משהו מסויים. לזכור מה קרה למרים, לזכור למחות את עמלק, ועוד כמה שאני לא זוכרת (כמה אירוני) עכשיו.

מה זה אומר? זה אומר שאפשר להזניח זכרונות ולתת להם לשקוע ולהעלות אבק. אבל יש דברים שצריך לרענן אותם כל הזמן. יש תורה בעולם, אני שבה ומזכירה לעצמי.

 

בסוף הכל יסתדר, הכל יחלוף. העולם מתחדש בכל יום וכל רגע, ובאותה נשימה גם משהו נגמר בכל יום, בכל רגע. מה שיישאר איתי בעתיד הוא מה שאני אתמיד לזכור, אתמיד להיזכר בו. וזה אולי יהיו אנשים מסויימים שהקשר איתם יישאר לאורך זמן. אולי חפצים שאני לוקחת איתי. אולי תאוריה או תפיסת חיים. ואולי אני אבחר להיות קשורה לנצח, לדברים נצחיים כמו קודשא בריך הוא ואורייתא. כי הרי הם ואני אחד.

זה דבר ששווה לזכור.