פתחו וסגרו,אמרו לי שהסגנון פחות מתאים לאוכלוסיה החרדית שנמצאת באזור.

הסניפים של פטרול שאני מכירה:

בירושלים יש סניף סמוך לכנפי נשרים.

ויש להם עוד סניף בכפר עציון.

ואתר אינטרנט...

בסוף מצאנו בלידר חולצות וחצאיות תלבושת 4 ב100

ובגזרות מסויימות מידה 6 ממש טובה.

אז קניתי 1. 

מחפשת עוד סניף של לידר שיש בו תלבושות... (בגאולה אין מידות ובכנפי נשרים אין בכלל)

זה מיידי רואים הבדל ממה שאני יודע.

אולי לא נתנו מידה נכונה, אולי הזמנים לא היו טובים, אולי צריך קונצרטה...

התור הבא לנוירולוג רק עוד 3 חודשים...

גם ממה שאני מכירה זה לא תקין ונשמע שהיא צריכה תרופה או מינון אחרים.

זה מבאס אבל הרבה פעמים לוקח זמן למצוא מינון וסוג מתאים

זה לא נשמע לי אופייני

השיפור אמור להיות מיידי, יש תופעות לוואי נפוצות אבל הן בד"כ אחרת

תנסי אולי ברגע שכבר יש מרשם רופאת משפחה אולי תוכל לעזור עם שינויים בסוג?

אם לא אז תנסי להשיג את המזכירה צריך להיות איזה פתרון לפני 3 חודשים קדימה

ובכלל יכול להיות שזו טעות באבחנה,לפעמים יש סימפטומים של קשב וריכוז שנובעים ממקור אחר ולא מחסור בדופמין, אבל זה כבר מצריך המשך בירור מעמיק

בהצלחה!!

הרופא אמר שזה ל8 שעות.

המנהלת של הגן אמרה שזה ל5 שעות.

אבל אפילו לשעה שעתיים אני לא רואה הבדל.

אולי בגלל שזה בשעות של הבוקר שגם ככה היא "רגועה" יותר?

ועוד שאלה-

איך מספיקים להביא לאכול לפני הריטלין, אם היא אמורה לצאת ממש מוקדם מהבית?

להעיר אותה שעה קודם רק בשביל שתספיק לאכול? 

את האמת?! אני די מרחמת עליה...

אבל אפשר לקחת כדור ולאכול במקביל עד חצי שעה מלקיחת הכדור.

פחמימה כלשהי כי רק איתה החומר עובד.

אם לא הייתה פחמימה לפני הריטלין בימים שלקחה אז תנסי שוב יום יומיים עם הפחמימה, אם אין הבדל כמו שאמרו לך תרופה שלא מתאימה וצריך לנסות משהו אחר.

לוקח זמן להתאים את הסוג המתאים והמינון לפעמים זה יכול להיות גם תאריך לא מעט ארוך ומתסכל.

אבל כשיש את התרופה הנכונה זה כל כך כיף!!

להיות בקשר עם נוירולוג לגבי שינויים זה באמת כמעט בלתי אפשרי.

לכן יש היום רופאי ילדים שעשו התמחות בקשב וריכוז, והם יכולים לתת מרשמים, לשנות מינונים, להחליף סוג וכו'.

הזמינות זה דבר מאד חשוב!

בהצלחה!

עם ההתמחות לא מקבל מתחת לגיל 6...

רופאת הילדים אמרה שאחרי שיש אבחנה של הפרעת קשב בתיק הרפואי, היא יכולה בעצמה להעלות מינון או לתת תרופות חלופיות.

ובמידת הצורך- היא מתייעצת בעצמה עם הנוירולוג. 

בעצם רופאת ילדים עם התמחות גם לזה.

איתה אנחנו עושים את השינויים במינונים וגם התייעצויות שקשורות לזה.

בסופו של דבר

גם אם תחזרי לנוירולוג, כל מה שהוא יתן זה או תרופה אחרת או מינון אחר. וזה הכל עניין של ניסוי אז אין מה לחכות עד תור לנוירולוג

תרופה לא מתאימה

מינון לא מתאים

וגם אופן הנטילה שלה, חשוב לקחת אותה על בטן מלאה! אחרי ארוחה משביעה. 

?

שאני זוכרת שגם הגדולים פחדו ממנה אבל הוא לקח את זה קיצוני

הוא נרגע מזה למחרת אבל נזכר בפחד שהוא היה בו וזה גורם לו להרגשה רעה..

כנראה כלום

אבל גורם לי התקפי חרדה כל פעם שהוא אומר משהו בנושא וזה מבאס אותי כי הייתי בתופה ממש טובה לאחרונה 😞

החזרת אותי אחורה...

כשהייתי בערך בת 16 ראיתי עם חברות סרט אימה בלילה (טעות איומה) - ובמשך שלושה ימים הייתי עם פחדים נוראיים, עד כדי כך שביקשתי לישון עם אמא שלי...

יכולה להרגיע אותך ולומר שזה עבר לי אחר כך ולא השאיר לי יותר מדי משקעים (למרות שאני אחת כזו שבהחלט צוברת טראומות וחרדות מדברים שקורים לי). בעיקר למדתי את הלקח שלי - לא לראות סרטים מפחידים ואפילו לא לראות כמעט סרטים עם חברות, שהיו הרבה פחות רגישות ממני... ובאמת, כמה שנים אחר כך (כבר בתור בוגרת) התחלתי פעם אחת לראות סרט (דווקא מצויר) שעשה לי רע ממש והיה מפחיד ומגעיל, והיה לי את השכל להפסיק לראות אותו...

ולעניינכם:

א. להבא - נשמע שעדיף לו לא ללכת לקולנוע וכדומה ואולי לא לראות בכלל סרטים...

ב. לגבי עכשיו - כדאי לשדר לו שהכול בסדר, ומדובר רק בסרט, ובע"ה אחרי כמה ימים קשים הוא יעבור את זה וכמעט ישכח מהפחד שחווה.

ג. הדבר הכי קריטי - שתנתקי את עצמך ממנו, שלא תתערבבי עד כדי כך ברגשות שלו, שתשדרי לו שאת העוגן הבטוח שלו, שהוא יכול להישען עליו. (זה אחד הדברים שעזרו לי בזמנו - שאמא שלי כמעט לא נבהלה מזה שביקשתי לישון בחדר שלה, וזרמה איתי בזה...)

קל להגיד... קשה עד מאוד לבצע...

מכירה את זה מקרוב - כמו שאמרתי, גם אני רגישה מאוד ונוטה לקחת ללב דברים. ואם ילד שלי מגלה רגישות כזו זה קשה לי פי כמה, כי אני נלחצת מזה שהוא כמוני ואז מלחיצה אותו עוד יותר, וכן הלאה, מעגל בלתי נגמר...

אבל כמה שיותר להשתדל. ולהתפלל על זה שתצליחי. ואם את מרגישה שזה יותר מדי מערבב אותך - אולי ללכת לחיזוק בשביל עצמך דווקא. גם כדי שתהיי חזקה יותר וגם כדי שהוא יוכל לסמוך עלייך ולהתחזק בעצמו.

הרבה כוח! ♥️

בע"ה שהסיטואציה הזו רק תהיה מנוף לצמיחה בשביל שניכם, שתדעו בזכות זה איך להתמודד עם מצבים אפילו קשים מזה.

ותזכרו שלפחות כרגע זה רק סרט... לא אמיתי...

נתת לי הרבה כוחות

הוא גם ביקש לישון איתנו אבל בלילה השני סיכמנו שזה בסדר שישן איתנו אבל הוא שכח מזה ונרדם

הוא רואה המון סרטים ולא הפחיד עד עכשיו ( חוץ מדודו שהתחפש לליצן והפחיד אותו בגיל 5)

לקולנוע כמעט ולא הולך..

בדרך כלל זה סרטים שאנחנו בודקים קודם

אבל תודה רבה על התגובה מכניס לפרופורציות 🙂

אבל הוא יכול לדבר עם אבא , סבתא שזמינה לו תמיד וממש עוזרת לו

והאחות הגדולה (21) שב"ה חסינה יותר ממני 🙂

בע"ה מתפללת כל הזמן שיהיה עם חוסן נפשי

אולי זה באמת קרה שאפסיק כל הזמן לעקוב איך הוא מרגיש ( הוא אמצעי מבין 5 ורק אחריו אני ככה...ממש מרגישה שהילדים חלק מהגוף שלי...שקשה להם לי קשה פי כמה..דפקט ממש)

לפעמים הילד הוא זה שמתקשה לנתק את חבל הטבור, ולפעמים זו האמא... וזו עבודה שלנו - לנתק את החבל, אבל לא עד הסוף. להשאיר רק קשר בריא...

וטוב שיש לו בני משפחה נוספים שמסוגלים להתמודד עם הקושי שלו

אולי תגלו אי פעם מה זה ואולי לא.

נראה לי שכדאי לדבר איתו על זה: "לראות סרטים זה כיף ומשחרר, אבל אתה ברוך ה' ילד רגיש (לדבר איתו על זה בצורה חיובית) ויכול להיות שלפעמים יהיו דברים בסרטים שיפחידו אותך. וזה בסדר... מותר לך לפחד, ומותר לך גם להחליט שאתה לא ממשיך לראות את הסרט. והכי חשוב שתזכור שזה רק סרט, וגם אם זה מפחיד - לפחות זה לא במציאות."

בקיצור, לנרמל לו את המצב ולתת לו כלים להתמודדות. (שוב, כדי שיוכל להתמודד עם מצבים קשים באמת...)

ולשדר לו אמון שהוא מסוגל לחיות עם הרגישות הזו בטוב ולהרגיש ביטחון בעצמו ובכוחותיו...

(והצחקת אותי עם דודו שהתחפש לליצן... אצלי הילדים אוהבים את הקטע הזה כנראה שבסופו של דבר הילדים שלי לא רגישים עד כדי כך...)

לא הבנתי איפה היו האחראים שאישרו דבר כזה. הייתי גם שיא התמימות והיו דברים שלא הבנתי בכלל. וטוב שכך. בקושי ראיתי עד אז סרטים לא מצויירים. אז זה היה גם על הקרקע הזאת. לא מבינה מי נהנה מהדברים האלה. פחד.

אבל לפותחת היקרה @אור123456  למרות שזה היה אחד הרעים ונשאר באיזו פינה בראש שלי להרבה זמן זה לא היה ברמה של טראומה פוגעת בתפקוד ב''ה ולא פגע בחיים או בהתפתחות שלי בצורה כלשהי. מקווה שזה מעודד ❤️

זה בעיקר עולה לו בלילות בצורה די קשה

יום שישי פתחנו את זה וזה הציף לו ( אחרי שהוא כבר התחיל לשכוח) והחלטנו שלא מדברים על זה...אין עיניין להתגבר על סרטים מפחידים...

תודה על הנרמול...נראה לי שאני סובלת לראות איך הוא סובל יותר ממנו...😥

זה מה שאני עושה עכשיו..

מנסה גם לא להתייחס לפרצופים המסכנים שהוא עושה...( אם ילד אחר היה עושה לא הייתי שמה לב בכלל...רק עליו יש לי סנסורים כל הזמן)

אולי לא צריך ממש להתעלם, אלא רק לא לתת לגיטמציה גדולה למסכנות. לומר לו, "מה הפרצופים האלה של תשעה באב? נכון, היה לך קשה, אבל עכשיו כבר התגברת, אז יאללה לשמוח! אני מאמינה בך שאתה יכול לצאת מזה ולשמוח!"

משהו כזה...

כשצריך..אז אני מנסה לזרום איתו באותו קו.

היום ב"ה יותר טוב מקווה שימשיך להשתפר בע"ה!!

הייתי מתחילה בעבודה עם החרדה שלך

יחד עם העבודה על שלו

זה משליך אחד על השני ונשמע שיש שם משהו עמוק אצלך

הרבה פעמים כאנחנו משחררים דברים אצלנו גם אצל הילד משתחררים דברים,

וגם אם לא, כשאנחנו משוחררות כאמהות יש לנו יכולת רבה יותר להכיל את הילד ולתת לו מענה ממקום נקי וחזק❤️

שיחות

עברתי cbt שממש לא עזר

אני קוראת ולומדת המון.

אני ב"ה במצב די טוב אני חושבת 🙂

אבל לא יכולה להכיל שהילדים שלי סובלים...במיוחד לא בקטע רגשי 😔

זה באמת כואב מאד

ופוגש אותנו במקום עמוק בתוכנו, ומול עצמנו

מציעה לך לנסות להכיר את המקום הזה..❤️

והוא משחק אותה עצוב...

בליל שבת זה כבר היה מצחיק...הצחקתי אותו על משהו ואז בחצי צחוק הוא אומר לי "די, אני אמור להיות עצוב"

נקרענו מצחוק...

אני לא יכולה לראות אותו מתמרח על הספה...וכל דבר שאני מציעה...אין לו חשק

החברים הטובים שלו כך אחד במקום אחר...מקווה שיחזרו כבר ויצאו לעשות משהו יחד...

חייבת לשחרר אותו וקשה!!!

זו באמת עבודה ליצור את ההפרדה הזו❤️

בין מה שהוא מרגיש לבין מה שאת מרגישה, או מה שאת מרגישה בהקשר שלו ושל מה שהוא מרגיש

הוא ב"ה ממש משתפר.

בע"ה שיעלם מהר!

הוא יצא לפעולה ועכשיו חושך..השעות שזה עולה..ממש מקווה שיתגבר ...

שלמה- הארגון הישראלי לוולוודיניה

יש בו המון מידע, הסברים והמלצות על אנשי מקצוע.

למשל בעונה הזאת יש את אלו בכמה צבעים:

חצאית ג'ינס מכופתרת - קיווי קידס

הלוואי והייתי גרה בריכוז של החנויות האלה...

וגם ממה מדי פעם קניתי בלידר, האיכות לא משהו... 

לק"י

לא יודעת להגיד לך לגבי האיכות.

הזמנתי גם משיין

חלק ניילון קצת חלק לא.

מצאתי גם בזויה ילדות אבל זה היה די נדיר האמת.

קונה בעיקר חצאיות שהגומי במותן משוחרר בתוך הבד (אם אני מובנת), ואז אני קונה מידה יותר שתתאים באורך, עושה חור קטן במותן, מושכת עושה קשר ומכניסה פנימה מה שנכנס. ממש דקה זה לא מסובך בכלל.

יש מלא חצאיות קלוש לייקרה כאלו שקל לקצר ברגע

בכללי לא אוהבת אותם וכרגע בכלל לא נכנסת לשם.. 

מה האבחנה שלה? יש אבחנה?

כשאת איתה לבד איך היא מתנהגת?

מה אומרת הגננת?

מטפלת לא צודקת. את לא צריכה לחפש לברוח מאימות איתה אלא להתאמת כל פעם ולהעמיד אותה במקום. מילה שלך חייבת להיות אחרונה גם אם זה ייקח ממך מאמץ . נראה שככל שאתם מכילים היא מחריפה את ההתנהגות שלה עוד עוד ועוד עד שאתם כבר לא יכולים להכיל או להתעלם וחייבים להגיב.

ילדה יצרה משוואה שבה או שאת רק איתה או שהיא הורסת הכל. אתם צריכים לצאת מזה. ליצור מציאות שלא יהיה לה שווה.

בס''ד

קראתי את שני השרשורים, בהו''ל וכאן. 

נשמע קשה קשה קשה 💔

קטונתי להגיב לגבי כל הסיטואציה הכללית.

בעיקר רציתי לתת לך חיבוק לגבי הסטירה שהייתה היום.

ממש אפשר לקרוא כמה התאמצת לא להגיע לזה, לאורך כל-כך הרבה זמן...

כמה כנות הייתה לך בכל התהליך הזה של ללמוד לא לתת סטירה לא משנה מה.

העובדה שסיפרת למטפלת שלה (זה כל-כך אמיץ לספר משהו כזה!)

העובדה שהבטחת לעצמך שזה לא יקרה שוב.

העובדה שבכלל, זה לא משהו בשגרה אצלך - אם את יכולה לספור את מספר הפעמים שזה קרה לך בחיים!!!

וכמה עבודה עצמית עשית לאורך כל הדרך. כמה את לרוב מצליחה להיות בהקשבה לכוחות ולגבולות שלך ויודעת בכללי לקחת צעד אחורה כדי להירגע.

והיום, איכשהו, זה יצא ממך.

כי חופש גדול, ואת תקופה אתגרית (מאד) לרוב ככל ההורים.

כי היא הרסה לך משהו יקר, עציץ שאהבת וטיפחת, שהסב לך שמחה - ועכשיו כבר איננו.

כי היא הרבה לאחותה, לבתך, את הציור שלה, וזה כאב לך בשבילה, והרגשת חוסר אונים, ובטח עוד מלא רגשות.

כי היא שוב לקחה מכם כסף, ועוד סכום גדול... 

אגב כסף, אני לא יודעת מה המצב הכללי שלכם, אבל לרוב התמודדות עם ילד שככה בשני טיפולים עולה הרבה גם ברמה הכספית. בטח אם אתם משלמים על הטיפולים. אבל גם אם לא - זה להסיע, להפסיד שעות עבודה אולי או למצוא סידור לאחים וכו' וכ'. ואת כותבת שגם הייתם בטיפול זוגי או משהו כזה, עד שהרגשתם שכרגע זה כבר יותר מדי בשבילכם. כלכלית כללל זה יכול להיות ממש מטורף לשאת... אז ברור שהיא לא באמת גנבה מכם, ושהיא פשוט עשתה מעשה לא נכון, בלי כוונה זידונית כמו משהו מבוגר שהיה גונב. אבל זאת לא הפעם הראשונה, וזה קרה על גבי כל-כך הרבה דברים אחרים, לאורך כל-כך הרבה זמן, כשאת ובעלך מטפלים, מנסים ומשקיעים כל-כך הרבה...

אז זה יצא...

ואיך שאני רואה את זה, זה ממש אנושי לאורך כל מה שעובר עליכם.

מה גם ששינוי דפוסי התנהגות אצלנו, זה דבר ארוך מאד, שלפעמים גם יכול לקחת שנים של עבודה עצמית.

ותהליך של שיפור, שינוי, גדילה - זה דבר שבדרך כלל מגיע עם עליות וירידות, עם הצלחות ולפעמים גם עם מעידות.

זה חלק מהדרך!! לא להתייאש!! כל מה שהצלחת לשנות בתוך עצמך עד עכשיו לא הלך לשום מקום! גם אם היום איכשהו נתת לה סטירה.

זה ה'צעד אחורה' האחד שמגיע לפעמים באמצע מלא 'צעדים קדימה'. זה טבעי, זה צפוי, הכל טוב.

הסטירה הזאת לא מבטלת כלום מכל מה שהיה, ומכל מה שהצלחת *כבר* לשנות.

ואני בטוחה שתחזרי לדרך הטובה שלך ממש מהר (ואולי כבר חזרת אליה), ושתחזרי להיות האמא המטיבה שאת *כבר*!!!

אמא לביאה שמתמודדת עם מציאות מאד מאד מאד לא פשוטה, ושאני, אישית, מורידה בפניה את הכובע.

ואמנם אין לי ניסיון עם מקרים כאלה בדיוק, 

אבל גם לנו היו התמודדויות עם הילדים, ואני יודעת כמה זה יכול לכאוב ולייאש לפעמים.

אז מהקמום הזה, אני שולחת לך שוב ים של חיבוקים ותמיכה, 

וגם תפילות שבע''ה תגלו ששום דבר לא סתם, ושמהקושי העצום הזה בגידול המתוקה הזאת שלכם - גדלתם כולכם,

ושתזכו לראות את הפירות המתוקים מכל העמל שלכם, בקרוב ממש, 

וקבל ממנה המון המון המון נחת ושמחה ❤❤❤

בהלצחה אמא יקרה!!! אנחנו איתך!

א. אתם בטיפול משפחתי? כי בין השורות היה נשמע שאת כן מקבלת הדרכה, אבל לא ברור אם זה בצורה אגבית או שהטיפול מיועד מלכתחילה גם לכם ההורים.

לזה אוסיף שטיפול בראייה משפחתית (גם אם היא במרכז, עדיין יש הרבה משמעות לדינמיקה בין האחים)

יכול לשנות דברים. גם הילדים האחרים מקבלים מקום בתוך הסיטואציה והם רואים ושומעים וגם היא רואה ושומעת, אז זה עשוי לעזור. טיפול משפחתי הכוונה שחלק מהטיפול זה גם לדבר על הדינמיקה בין האחים ולהביא אותם לחלק מסוים מהמפגשים.

ב. נשמע מההודעה ועוד יותר מתחזק מהתגובות, שלשלוח אותה מדי פעם לבד לסבא וסבתא או דודים יכול לעשות טוב לכולם.

לפעמים מרוב דינמיקה בעייתית בהתנהלות בבית קשה לראות אותה בסיטואציה אחרת, ואולי עם סבתא וסבא כשהיא הנכדה היחידה באיזור, היא יכולה לגלות על עצמה, וגם תשמע מהם כמה שהיא מדהימה ונפלאה.

זה כמובן לא מוריד על הקושי של הבית, אבל זה כן עוזר לדעת שיש בה גם משהו אחר. זה נותן תקווה ועידוד.

וגם כיף שמישהו קרוב מצליח לבנות אותה קשר חיובי.

וגם זה ייתן לכם מעט הפוגה ויכולת "להתאפס" ולהתמלא מחדש בכוחות.

ג. אתם נמנעים מלצאת שבתות מתוך ניסיון או מתוך מה שאת מתארת לעצמך שיקרה? לפעמים דווקא היציאה מהשגרה יכולה לבלבל אותה בקטע טוב.

ואולי גם בגיל שלה היא כבר מודעת שזה מביך להתנהג כמו שהיא מתנהגת, אולי היא תתבייש לעשות זאת בפני אנשים אחרים.

עוד מעט מזג אוויר משתפר והשבתות מתקצרות אולי יהיה שווה לנסות.

אני מבינה שאתם בטיפול? זה חשוב מאוד.

גם הילדה מטופלת? נשמע שיש לה קושי ממש רציני. היא לא עושה בשביל להרגיז אתכם, יש לה קושי מאוד גדול. נשמע שהקושי הוא עם האחים שלה, זה תמיד היה ככה? 

נשמע כל כך קשה וסוחט ומייאש ומתסכל, אמאלה.

ממש ממש ממליצה לך יקרה לקבל עזרה רגשית גם לעצמך.

ילדים מציפים בנו תחושות קשות ומפגש עם עצמנו בנקודות עמוקות

שצריך לדעת איך להתנהל מולם ואיך לנהל אותם בתוכנו.

אני בטוחה שהכאב הלא מעובד שלך מול זה משתקף בתחושות שלך כלפיה

וזה מוריד מהאפקט של הטיפול כי גם בלי מילים ילד מרגיש מה אנחנו חווים מולו ומרגישים כלפיו

אפילו יותר משאנחנו יודעים❤️

את נשמעת כל כך משתדלת ומשקיעה באמת.

בעיני את חייבת לעצמך מקום לעכל את זה❤️

יותר מזה, המסע של הילדים שלנו זה חלק מהמסע שלנו,

וכשאנחנו מתבררים בתוך הדבר הזה בצורה עמוקה ובריאה זה

מקל גם עלינו וגם עליהם את הדרך....

נבדוק

תודה!

תיק אקספלורר מתפרק לשני תיקים באימפריית החסד בירושלים.

בעבר קניתי באושר עד והייתי מרוצה . פשוט לא מצאתי מה שחיפשתי שם השנה

או בסטוקים למיניהם.

אניק ניתי באושר עד תיקי גן של קל גב וממש מרוצה

מצאנו תיק במחיר שפוי ברוך ה'

תודה לכם על הרעיונות עזרתם!

קנינו בו פעם ספרי קריאה (אבל הוא יקר יותר מאתרים אחרים אז לא קנינו שוב).

אולי באמת לספרי לימוד זה יהיה שווה...

וקיבלנו הכל ארוז עד הבית. 

או הנחיית הורים?

לפנות למנתחת התנהגות

יכול מאוד להועיל, מנסיון

יכול להיות שהוא זקוק לדברים אחרים, לא בהכרח אומר שכל הדרכה לא עוזרת.

למשל, ילד עם צורך בגבולות ייתרם מהדרכה בגישה התנהגותית, ילד עם צורך רגשי גדול לא רק שלא עיתרם אלא עלול להינזק.

לבדוק הפרעת קשב.

כדאי להבחין בין:

מציק

מרביץ

מתחצף

זורק

יש לי ילד עם הפרעת קשב (בן 12) והוא מציק הרבה. הסיבה להצקות היא מהירות העשיה שלו לעומת איטיות קליטת המסרים מהסביבה.

אם הייתי מבקרת/ מענישה אותו על כל הצקה הוא היה אומלל.

הדרך שלי להתמודד עם ההצקות שלו היא לתווך לו את הסיטואציות, להסביר לו מה הוא עושה, מה זה גורם לאחרים ומה הוא יכול לעשות/ לא לעשות במקום זה.

התיווך גם מפחית בפועל את ההצקות וגם מלמד אותו להבא (למידה איטית מאד)

לגבי מתחצף- יש להפריד בין התנגדות של הילד, לדיבור לא יפה. אם הוא מתנגד, זכותו להתנגד, אפשר לבדוק מה הסיבה שהוא מתנגד ולפעול בהתאם.

אם הוא מדבר לא יפה, כדאי להסביר שוב ושוב איך אפשר לדבר ואיך לא.

לגבי מרביץ וזורק- אלו צריכים להיות קווים אדומים, אבל אם משווים אותם להצקות וחוצפות, הילד מותש מהביקורת ומהשליליות ולא יכול להיות פנוי להקשבה לגבי ההרבצות והזריקות.

עד עכשיו היינו מאוד רחמנים איתו, אני רואה כמה הוא רגיש ונעלב מהר, כשהיה מתעצבן גייסתי את כל הסבלנות לא להתעצבן ואחכ היית מסבירה לו איך מתנהגים ומה עושים כשכועסים בלי לפגוע באחרים, באמת שאין שום שיפור.  ובתקופה הזאת של זמנים לחוצים ועייפות זה רק הולך ומחמיר לצערי. 

אצל ילדים עם הפרעת קשב, הקליטה והיישום איטיים מאד. זה יכול לייאש, אבל אם מבינים שהקצב איטי וצריך לתת להם הרבה יותר זמן, הציפייה מהם מונמכת ויותר קל להתמודד איתם.

הוא רק בן 6, הוא בתחילת הדרך, אין מה לשפוט אותו לחומרה, המודעות העצמית בגיל הזה היא אפסית.

תודה!!

הייתי רוצה להכיר אותך יותר- את נשמעת אישה מיחדת ועם המון מודעות וסבלנות!

אפשר להבין את הילד ולרחם עליו

וביחד עם זאת להציב גבול ולא לאפשר דברים כמו הרבצות וחוצפות.

להיות ברורים לגבי מה אתם ממש לא מרשים (קוים אדומים) ולעמוד עליהם בלי פשרות.

זה לא קשור לרחמים,  ילדים צריכים יד מכוונת כדי ללמוד איך העולם מתנהל. זו מתנה לאפשר להם להבין שהם צריכים לשמור על חוקים, כי ככה העולם בנוי.

ואגב, גבולות לא אומר צעקות וכאסאח. זה אומר לעמוד בתקיפות וברוגע על שלכם.

ומהצד השני, לכבד אותו, לאהוב וליצור הרבה חוויות משותפות והנאה. 

והאם יש לו אח קטן שהוא מקנא בו? 

מעסיקים אותו המון, אבל אין מה לעשות אי אפשר 24/7

אין ילדים רעים יש ילדים שרע להם.

נשמע שהילד חווה מצוקה רגשית והייתי מתמקדת ב3 כיוונים:

1. להשתדל בבית לתת לו חום ואהבה, להגיד לו מילים טובות

לתת לו הזדמנות לבטא ולפתח חוזקות שיש לו (זה יכול להיות לנגן או לצייר או לעזור במטבח..)

זמן אישי איתכם שבו אתם מתמקדים בו- גם כאן זה יכול להיות ללכת עם בעלך לתפילה ובחזור לקנות משהו קטן ולפטפט

או שתשבי איתו לשוקו במרפסת, לקחת איתך לסידורים וכו

2. לעזור לו בזמן מצוקה לשיים רגשות, לתת לו אמפתיה ולעזור לו להבין מה קורה לו.

לדוגמא לא רוצים לשתף אותו במשחק- זה דבר שיכול מאד לפגוע ולהכאיב

לדבר איתו שזה ממש לא נעים ומעליב, לתת מקום לתחושות שלו, להציע לו חיבוק ולעזור לו להבין מה עובר עליו.

3. למצוא עזרה מקצועית שתוכל לתת לו או לו ולכם מענה וכלים לטווח ארוך

מסכימה עם כל מה שאמרת אבל וואי אצלו זה פשוט לא עובד. הלוואי והיה משתף ברגשות שלו

אני באופן אישי הייתי שוקלת שוב אם לחייב ילד בן 6 ללכת לתפילה עם אבא כשהוא מתנגד..

(גם בגיל מבוגר יותר) תפילה ותפיחה עם אבא זו זכות, בטח בגיל כזה

חבל להפוך את זה למקור של מלחמה וצער לכל הצדדים.

ולגבי שיתוף ברגשות ללא מעט ילדים זה מורכב, ולכן בשלב הראשון אנחנו נעזור לתמלל.

לדוגמא להגיד לו אני רואה שאתה מאוכזב/כועס/קשה לך

ואפילו אוי אני רואה שרצית ללכת/להשאר/לעשות כך וכך

בנימה אמפתית ומתוך מקום והבנה לזה שכואב לו וקשה לו עכשיו..

לאט לאט הוא ילמד לזהות שהוא סאמת עכשיו כועס/מאוכזב וכו ואפשר יהיה לפתח את זה יותר לשיחה על מה קרה

ומה שקשה לו, להציע לן חיבוק, לעזור לו למצוא דברים שירגיעו וכו

הקטן שלי שבן 13 עכשיו ממש לא אהב ללכת לתפילה לפני הבר מצווה ולא לחצנו ( בהתחלה ובגדולים כן)

ואחרי הבר מיצווה הוא כל כך מקפיד שזה לא יאומן!

לפי מה שאני יודעת..לא מכריחים לתפילה

מכירה את הסבתות שאומרות על בן יחיד זה ה"קדישל" שלי?

האם יש ממנו עוד ציפיות בתור בן יחיד?

למעשה  הוא ילד בן 6 . מבחינה הלכתית הוא מחוייב במצוות כמו הבנות.

אולי יש לכם ציפיות ממנו למלא את תפקיד הבן?

לפעמים בלי לשים לב יש לנו ציפיות גדולות מהילדים ,וכשקשה להם לעמוד בציפיות,יותר נוח להם להכנס למקום של הילד המופרע מאשר המקום של הילד המאכזב.

אבל מהר מאוד זנחנו אותן, ברור לנו כרגע שזה לא מתאים לו.

אנחנו רק מציעים ללכת לתפילה או לבית המדרש הוא מסרב ברוב המוחלט של הפעמים.

חושבת שזה קשור לזה שזה בלעדיי, הוא מאוד מאוד קשה אליי, לא שבע מלהיות איתי, אז בשבילו ללכת עם אבא לצערי זו לא אטרקציה. 

מקווה שאת נהנית מזה 🩷

סתם רציתי להאיר לך נקודה יפה.

אולי יש פה איזה מפתח שיעזור לך להגיע לפתרון… 

תשומת לב וחום כי זה כנראה מה שהוא צריך..  

רק צריכה למצוא בעצמי את הכוחות לתת לו כי באמת שאיתו זה סביב השעון

אתם נשמעים הורים מקסימים!

ומיד מההתחלה שכתבת הבנתי שזנחתם את הציפיות.

אבל אולי הוא מרגיש שבלב אתם מצטערים מזה? ולכן מרגיש שלא עומד בציפיות למרות שאתם לא דורשים ממנו.

מהלכות סוכה לומדים שקטן כרוך אחרי אימו, ולכן לא צריך לישון בסוכה.

וגם אנחנו פטורות ממצוות שהזמן גרמן בגלל שהילדים תלויים בנו.

תשמחו במציאות עכשיו. ותהיו שלמים איתה. והוא ירגיש את הרוגע שלכם.

ובעז"ה בעיתו ובזמנו הקטנים יגדלו ויהפכו ל"גברים" ועוד נתגעגע לזמן שהיו כרוכים אלינו.

אני מרגישה שאנחנו נותנים לו כל מה שיש לנו ולכן כשהוא מתחצף אלינו או ממש לא מקשיב (בדרישות הגיוניות כן? כמו לא לזרוק על אחים שלו מגנטים ) הקושי להכיל הרבה יותר קשה 

לא מכירה בכלל, רק אומרת שאם זה התגבר בתקופה האחרונה יכול להיות שהחופש, חוסר שגרה, והלחץ / פחד משינויים בתת מודע (עליה לכיתה א זה עניין) יכול להשפיע משמעותית על התנהגויות

והייתי שמה לב דבר ראשון שהוא אוכל טוב וישן טוב כי עייפות ורעב הם טריגרים אצל כולנו... ובחופש במיוחד

נשמע מאוד מתאים לתיאורים שלך

אז אני לא הייתי לוקחת אותם לשם...

למרות שהסיבות שכתבת ללמה כן הן סיבות מנצחות.

אנחנו אישית גם בבית מתקשים להעביר להם נכונה את מה שקורה עכשיו ואת מה שקרה בגוש קטיף, אז לעמוד ממש מול זה - זה כבר לגמרי יערער...

אבל אולי אני טועה 🤷‍♀️

בס''ד

לא רק אצלנו...

מעניין אם יהיו גם תשובות אחרות 🙂

וגם לא יודעת מה לומר לגבי השיקולים שהצגת.

אבל אולי תנסי להראות להם את הפרקים על גוש קטיף שיש בערוץ מאיר? של אסי ויהונתן, לילדים שלי זה נתן קצת מבט והכרות קטנה ברמת מה שילדים מסוגלים להכיל.

בשבילי שהכרתי ואני יודעת מה באמת עברו בגירוש זה נראה כאילו מה זה השטויות האלו ואסור שיחשבו שזה הכל וזהו בזה נגמר..

אבל דווקא הם עשו את זה ממש בחוכמה, הילדים שלי המון פעמים חושבים על השקיעה יוו זה כמו בגוש קטיף ו"איך באלי לי ללכת לחוף הים דווקא בגוש קטיף", וסליחה שאני לא זוכרת בשעה כזו מעבר לפרטים הפחות מהותיים שהם מזכירים...

אבל דווקא החיבור בדברים הקטנים האלו גורם להם להתחבר מהמקום שלהם ולהצטער ממש כל פעם כשהם חושבים על דברים קשורים וכמה חבל שהרסו את גוש קטיף ואיזה מסכנים האנשים וכו.

בס''ד

אולי אפשר להראות להם שוב כהנה אם אחליט כן לקחת אותם. זה יכול להיות רעיון טוב.

האמת היא שחשבתי שזה יהיה טוב לקחת אותם לשם גם כי זה משהו בחוץ ונראה לי יגוון להם קצת את הימים האלה, בצורה ש(בתקווה) תהיה חינוכית וטובה, וגם ברוח הימים האלה.

(אני מקווה שזה נשמע בסדר, מה שכתבתי עכשיו... כמובן-כמובן-כמובן שהייתי מעדיפה שלא הייתה התנתקות או מוזיאון...!!)

לי זה עושה רע אפילו שלא היינו מגורשים.

לא יודעת להסביר מה שזה מעלה בי. לא מסוגלת.

בס''ד

יש מצב כזה שאבכה שם, כי זה באמת מטלטל וכואב כ''כ וגם לא נתפס...

(הילדים שלי רגילים לראות אותי בוכה מדברים מרגשים (טובים ולא טובים), אז זה שאולי יראו אותי ככה לא מה שמטריד אותי)

וממש מבינה את מי שלא מסוגלת לראות את הדברים האלה.

אני מניחה שבשבילי זאת דרך להתייחד עם מה שהיה, לזכור. אבל כל אחת עם מה שמרגיש לה נכון ❤❤❤

ותודה רבה על הכיוונים שהעלית בתגובות שלך!

לא זוכרת אם בזה יש את שרית ברנס, או שיש לה סרטון אחר בנוסף, אבל בכל אופן כשרואים אותה במוזיאון הבנתי שיש שם הרבה מה להקיף, אז אפשר אולי לבקש הכוונה מה יותר מתאים לחשיפה לילדים.. לא יודעת, אין לי מושג מה ממש יש במוזיאון כדי לדעת אם זה נכון מה שאני כותבת.

גילאי 10 ומעלה.

היה להם משמעותי מאוד.

לדעתי זה לא מציף רגשית. כן נוגע ללב.

במיוחד שהם לגמרי לא חוו את זה כמו שהדור שלנו חווה.. זה הרבה יותר קל מאשר השואה למשל..

אני ממש מזדהה עם החששות שהעלית,אז למה כן?

בספר של הרבנית ימימה לימי בין המצרים יש לה פרק בנושא-כשילדים זוכרים- יש תקווה!

כל שנה מחדש אני קוראת אותו כמה פעמים ומתפעלת מחדש מהמסר שלו.

לתמצת אותו יהיה עוול כי כל מילה בו מיוחדת,

בגדול הרעיון שלה הוא שיש לנו תפקיד להעביר לילדים מורשת ורק ילד שידע על העבר ידע לאיזה עתיד לשאת פניו.

והיא אומרת שהחוסר סמכות הורית בימינו זה בגלל שלא שיתפו את הילדים בקשיי העבר אלא "ריפדו" להם הכל .

ולכן צריך לספר להם בימים אלו סיפורי חורבן אפילו שהם לא קלים.

( והיא משליכה מזה גם להורות - אולי פחות בנות היו נשברות כשהופכות להיות אמהות אם האמא היתה משתפת אותן גם בקשיים שיש לה).

בעצם- אנחנו עם הכאב של הגירוש אבל הילדים שלנו הם אלו שבעז"ה יכולים לבנות את המקומות האלו מחדש.

וכמו שבזכות שהיו לוקחים את ילדי כפר עציון לאלון לתצפית כך אנחנו צריכים לגדל את הילדים על הזכרון- זה חלק מהתיקון!

אבל הייתי הולכת שבוע הבא,

כי האבל על החורבן מרגיש לי אבל מסוג אחר מאשר האבל על גוש קטיף.

האבל על החורבן זה אבל על שורש הגלות, על הריחוק מהשכינה, על החוסר הרוחני שלנו כיום,

ובמוזיאון גוש קטיף ,כמו בכל הסרטים על גוש קטיף הילד מקבל מימד יותר פרטי של אבל.

ונראה לי חוב לא לגמד את האבל הגדול לאבל קטן.

ובאותו אופן כמו שכתבתי על הלימוד שלי מהרבנית ימימה ,אני ממש לא מלמדת זכות על שרון.והילדים שלי בכלל לא גדלים עם כעס על המדינה.

אני גדלתי בבית עם כעס גדול על שרון ( ההורים שלי גורשו מימית) , ודווקא בגרוש מגוש קטיף היה לי יותר קל אמונית מחברות שלי, כי היה ברור לי מגיל צעיר שבהחלט יש פושעים בעם ישראל,

זה לא סותר שגדלנו בבית מלא אהבת עם ישראל,ואהבה למדינת ישראל.

אבל יכול להיות שדווקא החידוד הזה עוזר לי במהלך החיים לא להכנס למשבר כשמשהו לא מתנהל כמו שחשבנו,אלא הבנה שמצד אחד אנחנו אוהבים כל יהודי כי נשמתו חצובה יחד עם נשמתנו מאותו מקור,

ומצד שני לכל יהודי יש זכות בחירה והוא יכול לבחור לעשות דברים לא טובים.

חידדת לי נקודות באמת חשובות.

האמת, הלוואי והייתי קוראת אותך לפני כמה ימים...

היום כבר לא נספיק ואחרי ט׳ באב אני כבר מרגישה שזה זמן אחר, זמן של שמחה, זמן של הקלה... אבל לוקחת את הדברים שכתבת איתי לעוד הזדמנויות בעתיד בע״ה. תבורכי!!!

בס״ד

כי נגיד ברור שלא נתחיל להסביר לילדים רכים על תאי הגז והמשרפות או על הניסויים של מנגלה, נכון? אפילו לילד בסוף יסודי זה מרגיש לי נורא מדי.

ויש גם את העניין של התמונות והסרטים, מה שלא היה כ״כ מפותח בעבר, או בכלל לא היה קיים. במוזיאון גוש קטיף יש תמונות וסרטים ואני תוהה מה זה עושה ללב ולנפש של ילד צעיר לראות אותם והאם זה בטוח טוב.

כשאני חושבת על זה, ללכת לראות את העץ הבודד, זה משהו אחר. כי זה לראות את העץ ולשמוע את הכמיהה של המבוגרים ואת הגעגוע למה שהיה, אבל זה לא גרפי באותה המידה...

עד כאן תהיותיי... מוזמנת להגיב 🙂

יש רצף גדול בין ירידה לפרטים פרטים של אכזריות לבין רק תצפית על עץ.

הייתי מבדילה בין השואה לגוש קטיף.

לגבי השואה-

אני חושבת הרבה על הרצף הזה.

מאז שהלכנו באולפנה למוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות,

והתאור הדקדקני שהיה והירידה לפרטי פרטים של תאי הגזים בשואה מאד הפריע לי.

לא הצלחתי להבין למה חשוב להתעמק בזה.

מה זה נותן לנו?

גם ביד ושם הרגשתי שוב את אותה הרגשה שיש יותר מדי ירידה לפרטים שהם לא בהכרח תורמים לנו,גם בלעדיהם אפשר לזכור את השואה.

אחרי כמה שנים שמעתי שיעור של הרב חגי לונדין והוא דיבר נגד לימודי השואה במתכונתן

במדינת ישראל.

הוא אמר שצפיה בסרטי שואה שמאד נפוצה במערכת החינוך משיגה מטרה הפוכה והורסת את נפש הילדים ,ומרגילה אותם לאכזריות,

צפיה והתעסקות יותר מדי בפרטי פרטים של האכזריות משפשפת את הנפש שלנו וגורמת לנו להיות פחות רגישים!

מצד שני כן יש את הציווי של זכור את אשר עשה לך עמלק.

וכמו שקראתי בספר של הרבנית ימימה,

כל שנה כן קוראים במגילת איכה סיפורי חורבן. והילדים  הקטנים שומעים את הפסוקים המתארים בפרוט - ידי נשים בישלו ילדיהם...

לעניות דעתי נראה לי שזה רצף שאנחנו צריכים למצוא לפי נפשנו ונפש הילדים שלנו מה מתאים לנו ולהם לשמוע.ולהתאים את זה לנפש שלנו .

( אולי לכן יצא לטובה שתקופת בין המצרים היא בחופש הגדול,ככה ההורים יודעים לכוון מה מתאים לנפש ילדיהם,בעוד מורה בשיעור בכיתה לא יכול לכוון להתאמה מדוייקת לנפש של כל תלמיד ותלמיד.)

אולי לדוג'  כן לספר על נשים שאכלו ילדיהם אבל כדי להעצים לילדים את תודעת הרעב ,ולא להכנס לפרטים איך ומה ובדיוק וכו' כדי לא לחספס את נפשם.

לגבי גוש קטיף, כמה שקשה לנו ועצוב לנו,והתנהגו אלינו לא יפה וברוע,

עדיין זה לא מתקרב למצב שהיה בשואה,

לכן פחות הייתי מפחדת מתאור החיילים שגרשו וכו', אבל כן  לא הייתי מתארת לילד בפירוט איך שברו לנער את האף וכו'

בגוש קטיף גם לצערי ברור לי מה החשיבות של התאורים, כי לצערנו הילדים שלנו גם חווים פינויים, אז נראה לי שדווקא ילד שגדל על זה לא  יחטוף טראומה כשיחשף לזה בעצמו ועולמו האמוני פחות יזדעזע.

סתם כתבתי כמה מחשבות,כי הסוגיה הזו מעסיקה אותי הרבה שנים, עוד לא הגעתי למסקנה ברורה,

מעניין אותי לקרוא את דעתך בעניין,

כי אני מאד מעריכה את ההשקעה שלך בחינוך והחשיבה שלך תמיד על הפרטים הקטנים.

ואולי יש לעוד נשים כאן עוד דעות בנושא? חוץ מהרב לונדין לא שמעתי מישהו שמדבר על העניין הזה...

כי זה יהודים עשו ליהודים...

ובניגוד לשואה, שאפשר לשנוא בלי מצפון את הנאצים ימ"ש, כאן זה מורכב... וזו בעיקר המורכבות שקשה להעביר לילדים.

בכל אופן, מסכימה איתך עם הרעיון שלא צריך לרדת לפרטי פרטים, בעיקר לא בתיאורי השואה האיומה...

לכן חשבתי שאם זה פשוט קיים בשיח הביתי, אז כשחלילה נתקלים בסיטואציה כזו זה פחות קשה.

מה שכתבת הוביל אותי לחשוב על חשבתי על דוגמא ממחלוקת בין רבנים ומגזרים,

להבדיל - בלי להשוות חלילה, לא הרי מחלוקת כגירוש יהודים מטרתם,

אבל העיקרון נראה לי יכול לעזור לנו לנתב את דרכנו.

אם קוראים אגדות חז"ל ב"תמימות" ובצורה לא אמיתית היסטורית, יש קושי גדול מול מחלוקות של ת"ח.

אבל אם מספרים לילדים אגדות חז"ל עם האמת ההיסטורית, הם לא יבהלו כשיתקלו בדורנו במחלוקת ת"ח.

כותבת לדוג'- אבל יש המון המון אגדות שנוח לספר אותם לילדים בוורוד אבל אם מספרים להם באמת הם נחשפים למחלוקת שתמיד היו.

הסיפור על רבי עקיבא והנר והתרנגול - כל מה שעושה ה' הכל לטובה.

זה סיפור עצוב שמתאר מחלוקת גדולה שהיתה בעם ישראל-

כמו שותב הרצי"ה -שרבי עקיבא היה אצ"לניק ולכן לא הסכימו להכניס אותו לעיר והוא ישן בחוץ!

זה נורא לחשוב על גדול הדור שלא נותנים לו מקום לישון ונאלץ לישון בחוץ.

לכן הגננות לא מספרות את זה ככה...

מתחברת מאד למה שאמרת שבסוף, זה צריך להיות לפי היכרותנו את הנפשות הפועלות. זה תמיד נכון...

מעניין מה שכתבת על הפינויים שממשיכים עד היום והעובדה שככל שהוא יכיר שלמרבה הצער קיימת מציאות כזאת, הוא פחות יהיה עלול להתערער אם וכאשר יתקל בזה בצורה כזאת או אחרת בעתיד ח״ו. נקודה מעניינת למחשבה...

אין לי ממש דעה לגבי לימוד השואה היום. שאלות גדולות... אני זוכרת שרשור ש@אמא טובה---דיה! כתבה ביום השואה האחרון, ממש על הנושא הזה של התועלת או חוסר התועלת של הירידה לפרטים. אצלה האמת, זה היה מזווית קצת אחרת ממה שאת כותבת. בכל מקרה אני, באופן לגמרי אישי, מרגישה שהפרטים, זה חלק אינטגרלי של הבנת והפנמת מה שהיה. אבל שוב, זה אני. אני מרגישה שאיפה שגדלתי, לא נתקלתי בסיטואציה שבה המידע הזה הגיע אלי ״מבחוץ״ כשאני לא הייתי מעוניינת לשמוע על זה. אולי אפילו להיפך, היו תקופות שהיה לי סוג של צמאון לקרוא או לשמוע על זה. אולי כי השואה מאד נוכחת במשפחה שלנו גם ככה (ההורים של אבא שלי מאד דיברו על זה, וכך גם אבא שלי איתנו. הוא נולד אחרי השואה, אבל סוג של גדל ״בזה״ כי כל החברים של ההורים שלו, וגם ההורים שלו עצמם, היו שורדי שואה וזה היה השיח בבית ובכל מקום סביב).

ומבינה לגמרי שאחרים רואים את זה אחרת. וברור ברור שלפצוע את הנפש של ילדים, נוער או סתם אנשים רגישים, אין בזה תועלת ורק נזק. לכן, שוב, זה כנראה ממש ממש תלוי במי הנפשות הפועלות...

גם אני גדלתי על זה.

סבתא שלי היתה ניצולת שואה ממש ממש ,

ווהזכרונות ילדות שלי זה מהשבתות אצלה עם סיפורי שואה בבכי מיד אחרי הדלקת נרות וכל ליל שבת.

אז באמת אנחנו במקום אחר לגבי השואה,

וזה מתחבר לי למה שכתבה @תהילה 3>

ולכן באמת  חשוב לברר לעצמנו מה הדרך הנכונה להנחיל לילדים שלנו.

אז תודה רבה לך על הבירור החשוב הזה

ומוסיפה שבעיני מי שלא חווה את הכאב ואת החורבן הזה על גופו, בוודאי חווה אותו חזק הרבה פחות מאשר אנחנו.

כלומר זה שאנחנו במקום מסויים מול זה וכל סרט פותח בנו בורות של כאב,

זה לא בהכרח מה שהילדים שלנו יחושו.

להבדיל אני נולדתי לאחר פינוי ימית, שמעתי, ראיתי תמונות (כן זה חי הרבה פחות מבגוש בדכ)

אבל זה לא נצרב בי כאירוע טראגי כמו שהוא ודאי היה למי שהיה שם.

לכן בעיני קחי בחשבון שזו רמה אחרת של כאב, ועץמשם תבחני אם היא מתאימה או לא לילדייך.

בגלל שהגירוש זה עדיין פצע פתוח בשבילי.

מרגישה שאני עוד לא איבדתי את העניין הזה עם עצמי והוא עדיין מציף אותי לא פעם, אז אני יודעת שלא אוכל לתווך את זה לילדים בצורה בריאה.

סליחה על ההשוואה- אבל אני מרגישה כמו ניצולי שואה שלא העיזו לדבר. אני ממש פתוחה עם הילדים, וכמעט הכל מספרת ומסבירה, אבל להסביר מה קרה בגירוש? זה מעלה בי דמעות. 

חיבוק גדול!💔

באמת שאני מרגישה שככל שהזמן עובר, כך זה רק יותר ויותר מקומם ומעציב אותי כל הסיפור הזה...

האמת היא שאתמול בלילה איכשהו, בצורה לגמרי לא מתוכננת, יצא לי לספר לילדים שלי. ובכיתי תוך כדי... זה כל-כך כואב וכל-כך לא נתפס... אבל כמו שכתבתי למעלה, במקרה שלנו הם רואים אותי בוכה בכל מיני הזדמנויות (סתם לסבר את האוזן, קרה לי שוב ששרנו חלק ממגילת איכה הבוקר, ולהבדיל זה קורה גם כשיש דברים שמאד משמחים אותי) אז אני לא חושבת שעצם הבכי שלי מטלטל אותם או משהו.

בכל מקרה נראה לי שהשנה כבר לא ייצא לנו...

מעניין מה שאת אומרת.

אני כן זוכרת שבכיתי ליד הילדים אחרי הפיגוע בעלי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- בברית של הקטן.

אבל משהו בסיטואציה שבה אני הדמות המתווכת של הסיפור באופן כמעט בלעדי, גורם לי להימנע ולהעדיף שישמעו על זה ממישהו שפחות מעורב רגשית.

ואולי זה בכלל לא קשור לצד החינוכי, ופשוט קושי שלי לפתוח את הפצע הזה מול עצמי.

בס״ד

סליחה שמגיבה רק עכשיו!!

אני ממש מבינה את מה שאת אומרת.

קשה מאד לדבר על נושאים מסוימים...

או לפעמים רק לפתוח אותם מול עצמנו כמו שאת אומרת...

אוי, מה היה לנו...

שבת שלום אהובה!!

ספרים.

ערכת ניסויים.

ערכת קסמים.

הבת שלי ביקשה ליום הולדת 8 או 9 מכונית עם שלט 🙈. קנינו לה אחת בצבע יפה והיא שומרת עליה מכל משמר...

מצעים יפים.

משהו לחדר כמו איזה פוף קטן וכו'.

מצעים יפים  או פוף היא תשמח!

אם יש עוד רעיונות אשמח..

אפשר מאלי אקספרס ואז זה זול.

רולר בלידס

שעון יד/מעורר/קיר

מנוי לעיתון ילדים

חלוק מגבת עם השם שלה

בובת קישוט למיטה

כרית קישוט למיטה

מראה חמודה לחדר

תיק קטן או ארנק קטן תואם גיל

חוברות הדרכה בתחומים שונים (נגיד אפייה לילדים)

משחק קופסה ליחיד

משחק אלקטרוני (סיימון למשל)

מזל טוב

נתתן רעיונות שלא חשבתי עליהם

עזרתם לי מאוד!

שלפעמים זה כןאב להזכר שאנחנו גם בני אדם❤️

עושות ככ הרבה, עוברות ככ הרבה, ולא תמיד רואים הכל כילד קטן מלמטה.

אני בטוחה שאת אמא מדהימה, וגם בטוח שתצאי מזה גבורה.

אני חושבת שזה גם שיעור לילדים שאמא היא בן אדם, וגם היא עושה טעויות ומבקשת סליחה. זה שיעןר ענק כי כשלהם יהיה מצבי רוח כאלה בעתיג הם יזכרו בך ויהיו רחומים כלפי עצמם שהם גם בני אדם ואפשר לבקש סליחה.

מאחלת לך שתמצאי את הכוח והאמון בעצמך מהר בחזרה, כי מגיע לך!

ואמא יקרה.

קודם כל, אני מכירה את הסיטואציות האלה על עצמי, וזה מאוד מאוד לא פשוט.

להישאר עם הילדים בבית, ולהיות בטוב בכל הזמן הזה, זו גבורה ענקית.

להיות אמא טובה לילדייך ואישה טובה לבעלך אחרי שגדלת על דפוס אלים, זו גבורה עצומה.

כמו שאת אוהבת את ילדייך ומנסה למצוא בתוכך מקום לראות אותם במבט חומל, ורוצה לעשות את הדבר הנכון, כך אני מקווה שתצליחי למצוא כלפי עצמך את המקום האוהב והחומל. ואז יהיה לך גם יותר קל כלפי חוץ.

כמעט עם כל ילד שנולד, נולד גם בור ללא תחתית של רגשות אשמה (אני אומרת כמעט כי מי יודע, אולי גם קיימות יחידות סגולה ללא רגשות אשמה...)

תזכרי שכמו שהיית רוצה שהילדים שלך יקבלו רק אהבה, הבנה והכלה, גם לך מגיע.

את מרגישה רע כלפי עצמך, בצדק (אם כי נראה לי שאת קצת מחמירה מדי, כולנו בני אדם).

זה רק אומר כמה שאת אמא טובה, שזו לא התנהגות אופיינית לך.

וכמה פעמים עשית כאן השתדלות להימלט מהסיטואציה כדי לא להחמיר את המצב, כי הילדים שלך חשובים לך ובשכל את יודעת איך את רוצה לנהוג.

זה קורה, זה אנושי, הילדים שלנו חזקים יותר ממה שאנחנו חושבים.

נשמע שכבר הגעת לקצה ואת באמת צריכה אוורור.

מבוגר אחר לדבר איתו, מישהו לחלוק איתו את התקופה המורכבת הזו וסתם להחליף אווירה.

תדאגי לעצמך ואז תוכלי להיות שם גם בשבילם.

כן הורמונלית אבל לא לפני מחזור..

קצת אחרי שכתבתי לכן כאן, קיימתי ״ישיבה״ עם כל בני הבית.

חזרתי על כל השתלשלות האירועים והדגשתי שזה היה שלי ולא שלהם ולא אשמתם.

שגם אני אנושית ולא מצליחה לפעמים, כמו כולם.

וגם הסברתי למה שתיקה זה דבר טריקי שלא כדאי להיכנס אליו.

וביקשתי סליחה.

ברוך ה׳ הייתה סגירת מעגל ראויה.

תודה שיכולתי להניח את הדברים פה וככה להצליח לצעוד קדימה.

אני מכירה מאוד את הסיטואציות האלו, שטעות גוררת טעות, ומרגע לרגע זה נהיה יותר ויותר קשה לתקן, אבל פשוט קשה לעצור.

וההרגשה אחר כך באמת קשה. מבינה אותך ממש…

אני רק רוצה להגיד, שבעיני מה שכתבת פה זה ממש חלק מתהליך של תשובה.

התשובה היא הדרך שהקב"ה נתן לנו כדי לתקן באמת את הטעויות שלנו. לתקן לא כמו פלסטר על פצע. תשובה אמיתית (תשובה מאהבה, ולא מיראה) זו תשובה שבה זדונות הופכים לזכויות. כי דווקא הטעויות הביאו אותנו לתהליך שבו אנחנו משנים בנו משהו שמעלה אותנו קומה.

במקום לשקוע ברגשות אשם על מה שלא היה טוב, את יכולה להסתכל על מה שכתבת בתור חלק מהתהליך התיקון.

עזיבת החטא וחרטה יש לך בשפע. נראה לי שיצאת כבר ידי חובה.

וידוי גם כן עשית פה, מפורט ממש (אם יש לך זמן ופניות נפשית, את יכולה גם לעשות כמה דקות של דיבור עם ה', ואז תרוויחי וידוי גם בפה).

וקבלה לעתיד, אני חושבת שזה כל הדברים שכתבת בסוגריים, שם את מפרטת מה היתה הטעות ומה בעצם היה נכון לעשות אחרת.

אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי עוזרים לנו באמת להצליח להגיד אחרת בפעם הבאה. עצם המחשבה על מה שהיה, בראש צלול ובמחשבה נקיה, בלי כל הרגשות שעוברות תוך כדי הסיטואציה, כדי להבין איך באמת הייתי רוצה להתנהל, בלי להיגרר אחרי ה'אוטומט' שלי.

זה לא שעצם המחשבה הזו פעם אחת כבר תשנה את כל הסיטואציות הבאות למשהו אחר לגמרי, אבל זה כן יכול לעשות שינוי. וכשמתרגלים לחשוב כל פעם אחרי דברים שהיו, מה היה יכול להיות אחרת, אחרי כמה זמן המחשבות האלו נשארות גם תוך כדי הסיטואציות המאתגרות, ויש יותר אפשרות לבחור להגיב אחרת.

וכמובן, יש עוד חלק בתשובה על 'בין אדם לחברו' - לפייס את הבן שלך, שאת כותבת שאת מרגישה כמה הוא נפגע. אני בטוחה שאת תדעי איך לעשות את זה בצורה שהוא יבין שהקושי של מה שהיה קשור באמת אלייך ולא אליו.

בהקשר הזה אני יכול להמליץ לך לשמוע את הפרק הזה בפודקאסט של רותי דריאל, שממש עזר לי אחרי סיטואציות כאלו -

https://khzrh-llb-hhvrvt.simplecast.com/episodes/25-judE26sP

לא יודעת אם כל מה שכתבתי מתאים לך כרגע. מוזמנת לקחת מה שמתאים לך…

דיבר אלי מאד.

אני מכירה את הפודקסט הזה על ההורים שמפשלים, תודה שהזכרת לי אותו.

באמת אתמול היה לי זמן של דיבור עם ה׳ וביקשתי ממש במילים האלה שהטעויות יהפכו לזכויות.

וגם הכתיבה כאן, חלק ממנה היה כי הרגשתי שזה חשוב כדי שלהבא יהיו יותר סיכויים שלא אחזור על זה.

וכמו שכתבתי עכשיו למעלה, עשינו סגירת מעגלה ואמרתי לילדים שאני מצטערת..

היה לי ממש טוב לקרוא אותך. חיזקת מאד. תודה.

את כל כך יודעת לעצמך, זה נפלא.

אבל מרוב מודעות את מלקה את עצמך יותר מדי.

כן, אנחנו בני אדם. ואנחנו טועים. וזה לא סוף העולם. תתמיד אפשר לתקן

נשמע ממש ממש מורכב.

אני חושבת שבעיקר מה שאת צריכה

זה ללמוד לעבד בתוכך רגשות, כדי להפסיק לבלוע ולבלוע

ואז לנסות לא להתפרץ ואז שוב לבלוע ושוב להרגיע את עצמך וחוזר חלילה.

אנרגיה רגשית, היא ממש אנרגיה,

וכמו בחוק שימור האנרגיה היא לא נעלמת לשום מקום

כל עוד לא נותנים לה להשתחרר נכון❤️

וכשזה קורה קשה לנו להגיב ולהתנהל כמו היינו רוצים, כי היא בעצם די מנהלת אותנו

ופורצת מאיתנו בצורת דיבורים שפחות היינו רוצים, כעס, תחושות קשות...

וכמו שכתבת את אישה ואמא טובה❤️

את נהדרת ומדהימה על התהליכים שעשית!

@אביול, @מאוהבת בילדי, @בארץ אהבתי ו @תהילה 3> 

אנחנו קנינו את הצר של איקאה, מתאים לחבילת טישיו, ספר קריאה (עומד) והרמקול שבו בם שומעים את הסיפור לפני השינה.

ולגדולים יותר כמה מדפים בארון...

הם חולמים על מדף מעל המיטה... אולי נצליח לקנות פעם

בקצה שבו לא ישנים. ואפשר גם סלסילה נתלית כזו, שתולים על המיטה בצד.

ואפשר גם סלסילה/קופסה יפה, שתהיה בקצה השני של המיטה - מכיוון שמדובר בילדים בדרך כלל יש מספיק מקום ליד הרגליים, בלי שיתנגשו במיטה.

ואם רוצים ממש לשדרג - אפשר לתלות מעין וילון כזה סביב המיטה, ליצירת פרטיות מושלמת... (אנחנו עכשיו בעיצומו של פרויקט כזה. אם יצליח - אולי אצלם ואעלה לפה לצורך הדגמה)

זה הגיע עם המיטה, אפשר לרכוש את זה בנפרד אם המיטות שלהם זה מיטות נוער כאלה (סגנון עם מיטת חבר או גלריה/קומותיים)

היא ממש אוהבת את זה, שמה שם טישו, ספרים שלה ועוד כל מיני דברים שהיא שומרת לעצמה. ממש פינה משלה. ויש להם בחדר אחר מגירה אישית לכל אחד

אנסה לחפש את התאים האלה ולראות אם זה יכול להסתדר אצלנו...

הילדים מניחים פשוט על המיטה שלהם.

המיטה מספיק גדולה להכיל גם אותם וגם את הציוד הזה...

הגדולה יש לה ממש ''ממלכה'' שהיא אירגנה לה סביב הכרית...(שמכילה כרית יפה, בובה וכו') ובנוסף תליתי לה מין משושה כזה מחולק לתאים קטנים (ממקסטוק) ששם היא סידרה כל מני בובות קטנות שקיבלה, שעון וכו'.

כל השאר פחות צריכים את זה.

ובנוסף יש לכל אחד מגרה/מגרות פרטיות, פשוט לא באזור של המיטה.

אפילו לשבת לארח להם חברה.

אני גם אוכלת איתם בקטנה, אם אני מתכננת לאכול מאוחר יותר.

זה זמן טוב לשיח משפחתי, לספר איך עבר היום (גם המבוגרים יכולים ורצוי שישתפו)

אחר כך הרבה יותר קשה לקבע את ההרגל.

הורגלתי כילדה, חיכינו שאבא יחזור מהעבודה לאכול ביחד.

וגם עכשיו מנסה אצלנו. אני האמת בדכ כן רעבה כבר בשעה שהם אוכלים. (ובדכ בעלי עוד לא חזר מהעבודה, ואי אפשר לדעת מתי הוא יחזור. גם אם יש ילד בסניף לא נחכה לו.) אבל גם אם לא אוכלת, אני יושבת איתם. אני משגיחה שיאכלו יפה, מעלה נושא שיחה...

והאמת שיש לנו מין מוטו כזה שאני אומרת לילדים שלא רוצים, באמצע ש"ב, או משחק וכו. "גם אם אתה לא רעב, אתה יושב איתנו, עכשיו אנחנו ביחד. אתה לא חייב לאכול אבל אנחנו ביחד. מדברים."

ארוחת ערב בשעה קבועה. תמיד היה. לא תמיד כולם יכולים להגיע, בעלי הרבה פעמים עדיין בעבודה וחוזר מאוחר יש ימים שאני בחוץ. הילדים הגדולים לפעמים גם מחוץ לבית, אבל מי שבבית בד"כ בא לאכול.

דווקא לקטן מבין הילדים יש קוצים והוא לא יושב כל הארוחה, מתחיל להסתובב, חוזר ושוב קם... אבל בעקרון יושבים כולם. 

שמתי לב שכולם באים בשמחה כשאני מכינה איזה משהו מיוחד כמו פיצה, לחמניות טריות וכדו'... אז הריח כבר קורא להם. היום הם גם מכינים בעצמם הרבה פעמים את האוכל.

יש ילדים שקשה להם לשבת ליד השולחן לאורך זמן, בטח אם אין להם בדיוק מה לאכול. לדעתי זה עלול לתסכל את הילדים האלה (שגם סעודות שבת קשות להם).

מצד שני - יש ילדים (והורים) שיהיו מתוסכלים אם הם יפסידו את הארוחה המשפחתית אם אין להם ברירה, וירגישו שהם מחוץ לעניינים...

ועוד נקודה: לדעתי דווקא יפה להקדיש את המיוחדות הזו לימים מיוחדים, כמו שבתות וחגים. כך יש ייחודיות לימים האלה, שאמורים באמת להיות מיוחדים על פני ימות השבוע.

(אבל יכול להיות שאני כותבת את כל הנקודות ההפוכות האלה רק כיוון שאני מקנאה🤭 כי אצלנו אין סיכוי שיהיו ארוחות ערב משותפות - גם כי אין מקום לכולם במטבח, גם כי בעל לרוב לא נמצא, וגם כי לי קשה לשבת איתם ולאכול איתם... אז אני מנסה למצוא תירוצים🙈 שהם אמיתיים! אבל גם תירוצים...)

שכשהמשפחה גדולה, יש הבדל בין 'לאכול יחד' לבין 'ארוחה משפחתית'.

בעיני כן חשוב שכשילד יאכל יהיה איתו מישהו נוסף שאוכל איתו (אח או הורה), כדי שהאוכל יהפוך לארוחה, ויהיה עם מי לדבר, לחלוק חוויות וכו'.

ובאמת בארוחות שלנו (צהריים וערב, בוקר לא יוצא), אני משתדלת שיאכלו יחד- בזוגות או יותר, לפי ההרכב המתאים באותה סיטואציה.

ארוחה משפחתית זה משהו נדיר יותר שקורה לרוב רק בשבת. ואז גם אוכלים יותר בנחת וכל הארוחה מתנהלת בקצב אחר (ובהרבה בתים גם יש שולחן במטבח שולחן בפינת אוכל- אז זה אפילו במיקום אחר).

אם כי אצל הילדים שלי לרוב הם מעדיפים לדבר תוך כדי משחק ואת האוכל הם מעדיפים "לחטוף"...

רק המתבגרים באמת מסוגלים לדבר תוך כדי האוכל. האמת שלהרגשתי זה מוגזם... צריך לתת לאוכל את מקום הכבוד המסודר שלו, ולא להתחיל לפטפט שעות תוך כדי האכילה...

ופותר הרבה בעיות אכילה בהמשך... זהמשילד מתרגל שההורים שלו משרתים אותו ומגישים לומכל רגע משהו ולא יושבים בצורה מכובדת כולם יחד בשולחן.

ואח"כ ההורים אוגלים מהשאריות ופחוץ מתעסקים בלהכין לעצמם צלחת כמו שצריך עם אוכל מכבד ומזין...

הם לומדים מאיתנו נשנשת מה היא...

דווקא בשבת אנחנו מגישים לילדים, ובאמצע שבוע אני מניחה על השולחן וכל אחד (מלבד הקטנה) לוקח לעצמו...

ואני אף פעם לא אוכלת את שאריות הילדים (איסטיניסטית), ולהפך - קשה לי יותר לאכול כשהם בסביבתי...

כך שלא בהכרח זה עוזר

מכינים שולחן ערוך רק לילדים, נותנים להם לאכול ואז אח"כ עורכים לכם ואוכלים בנפרד? לא נראה לי

ואמרת שקשה לך לאכול שהם בסביבתך... בשבת מה קורה? 

וגם, מגיל 0, ממש 0, חשוב מאוד שיראו איך אנחנו אוכלים, כבר אז מתחילים ללמוד הרגלי אכילה... 

ואני הרבה פעמים סובלת בשבת מהארוחות המשפחתיות, לצערי, בגלל האיסטיניסטיות שלי... אבל זה באמת חשוב וחלק מאופי השבת, אז אני מתגברת.

אבל לעבור את זה יום-יום זה מעבר לכוחותיי...

אבל טוב, אני באמת חריגה בעניין (אבל תמיד צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה במשפחה ילד כזה, שקשה לו לאכול עם כולם מכל סיבה שהיא, ואז אם הופכים את הארוחות המשפחתיות היומיות ל"קודש" - הוא עלול לסבול...)

רק שאני לא אוכלת איתם... (וגם בעלי, כי הוא לא נמצא בבית בד"כ. והרבה פעמים גם הגדולים לא נמצאים)

להפוך את הסעודה המשותפת ל"קודש" זה כשמחכים שכ-ו-ל-ם יתאספו, גם אם זה בשעה מאוחרת... (כמו שהפותחת תיארה)

(לא תמיד כולל מתבגרים )

אבל אני - אין סיכוי שאסתפק בארוחת ערב כזו מוקדמת... אני הולכת לישון מאוחר יותר, ואם אהיה רעבה לא אצליח להירדם...

אני מכירה את תורותייך בענייני תזונה, וממש מעריכה אותן ואותך על היכולת לעמוד בהן. זה טוב שמדי פעם את מזכירה אותן, כי בסוף משהו אולי יחלחל אפילו אליי, שקשה לי מאוד עם תזונה...

תודה! ♥️

מי שנמצא אוכל מי שלא יאכל אח"כ ואני לא אוכלת אח"כ

הקטנים אולי פרי או מלפפון 🙂( חולים עך מלפפון עם מלח)

כשאבא שלי חוזר מהעבודה אמא שלי מכינה א. ערב ויושבים יחד, מי שנמצא בבית

אצלנו אין ארוחה משפחתית קבועה של כולנו, לצערי, כי בעלי לא נמצא בשעות האלה, ואני האמת לא יושבת לאכול בשעות הערב כבר, אבל אני כן יושבת עם הילדים ויש זמן מוגדר של א. ערב שהם רגילים אליו

אבל לפעמים הם כן יושבים ואני 'מרחפת' מעליהם 

קשה לענות על זה כי זה שייך לעתיד. ובעיקר, זה תלוי במה שאתם תחליטו... אבל בגדול, אני מאמינה שאף פעם לא מאוחר ותמיד אפשר להכניס הרגלים טובים, גם אם התרגלנו לעשות דברים אחרים לאורך זמן. אז תקווה, תמיד יש!

אני מצטרפת לכל מי שדיברה בעד הארוחות המשותפות האלה. אצלנו זה ממש סוג של עוגן משפחתי שבו יש זמן להתעניין ביום שעבר, לצחוק ביחד וסתם להיות יחד. ממה שאני יודעת (וכאן אני חוזרת על מה שכבר נאמר בשרשור), זה מעולה שהורים וילדים אוכלים יחד כי זה מהווה דוגמא אישית מצוינת לגבי הרגלי האכילה (הילדים רואים איך אוכלים בצורה מנומסת, איך [בשאיפה] משלבים את אבות המזון השונים, איך דואגים שכל אחד יקבל ולא לוקחים את הכל לעצמנו, איך כל אחד תורם לעריכת השולחןוכו׳ וכו׳).

וממש לאחרונה ראיתי ראיון (כאן בערוץ) של רופאה משערי צדק שמטפלת בפציינטים שסובלים מאנורקסיה ושאר הפרעות אכילה. בין הטיפים שהיא נתנה, היא אמרה שארוחות משפחתיות הן דבר שמפחית את הסיכון לפתח הפרעות אכילה. גם כי זה זמן טוב להנחיל הרגלים בריאים כאמור וגם כי אם חס ושלום מתחיל להתפתח משהו, העובדה שאוכלים ביחד עם הילדים מאפשרת לזהות בשלב מוקדם שיש בעייה.

ובשבילי ובעלי זה ממש נוח וכיף לשבת עם כולם במקום ״לשרת״ את הילדים ורק אח״כ לשבת בעצמי ולאכול.

בפועל הילדים שלנו עוד קטנים (יסודי ומטה) כך שחוץ מזמנים מיוחדים (פעילות בסניף, עבודה של אחד מאיתנו בערב פעם ב, השתלמות וכו׳) מסתדר לנו לאכול ביחד. כשזה לא קורה מסיבה כלשהי, הכל טוב ואוכלים בלי מי שמגיע מאוחר. אבל בכללי, ברירת המחדל היא אכילה ביחד וזה ממש כיף ב״ה 🙂

אני חושבת שבסוף, הרבה לפני שאתם "הורים" ו"מחנכים" ועושים את "מה שצריך" אתם בני אדם.

והילדים רואים איך אתם חיים ולומדים.

אם נח לכם לחיות עם ארוחת ערב מסודרת משותפת - זה מעולה. אבל אם לא, העולם לא יתמוטט..

אצלנו, למשל, באתי מבית שממש הקפידו בו על ארוחת ערב משותפת וזה היה ממש יפה בעיני וחלמתי שככה יהיה אצלנו. אבל..

במציאות בפועל -

בעלי בדרך כלל בשעות האלה מחוץ לבית

הבנים הגדולים במנחה/ערבית וכו..

הרבה ימים יש סניף/התנדבות/ פעילות בשעות האלה.

ובנוסף לזאת..

גיליתי עם השנים שבשבילי הארוחה היא כמעט הרגע היחיד שלי לנוח עם עצמי. וממש לא מתאים לי לאכול עם כולם. צריכה את השקט שלי

אז מה שיוצא בפועל:

ב14:15 בצהריים (או בחופש בשעה מתאימה) יש ארוחת צהריים שכל מי שבבית אוכל. אני בדרך כלל אוכלת לפני כן. בעחי הרבה ימים בבית בשעות הצהריים אז גם הוא אוכל איתם או שהוא אוכל אחריהם.. (הוא עם

הרגל מהבית שלו לאכול את  השאריות  של הילדים..)

מי שחוזר מאוחר יותר אוכל מתי שהוא נכנס. אצלנו ארוחת צהריים היא החלבית הקלה.ככה זה נח לנו..

בסביבות 18:30 (בחורף יותר לכיוון 18:00, עכשיו בחופש יותר לכיוון 19:30) יש ארוחת ערב חמה מבושלת.

אני מגישה אותה לשולחן וכל מי שבבית יושב ביחד לאכול.

אני בדרך כלל אוכלת לפניהם או במקביל אליהם בסלון - ממש צריכה את השקט שלי עם האוכל..

בעלי אוכל יותר מאוחר כשהוא חוזר (איזור 21:00 או אפילו יותר  מאוחר)

מי שלא בבית בשעת הארוחה אוכל כשהוא נכנס.

האוכל בעצם נשאר על השולחן בין 18:30 ל 21:30.

אני לא מאפשרת להכין משהו אחר. כן מאפשרת תמיד לאכול לחם עם חומוס במקום (משביע אבל לא אטרקציה.. נותן פתרון למי שבאמת לא אוהב את מה שהכנתי שלא ישאר רעב)

אמנם אני לא אוכלת עם הילדים חוץ מבשבת, אבל אני מקפידה על ארוחות מסודרות ומאוזנות והילדים רואים את זה וגם מזה הם לומדים.

לפעמים אני כן נמצאת איתם כשהם אוכלים ופותחת איתם שיחה.

הרבה פעמים זה קורה לבד וממש כיף לשמוע אותם בזמן האוכל..

משתנה בשלבים שונים בחיים גילאי הילדים סוגי העבודה וכו.

אם אתם רוצים עכשיו ונכון לכם עכשיו ארוחות משפחתיות מעולה

אם לא זה משהו שאפשר גם בהמשך להתחיל.

אפשר בארוחות ערב של הילדים להתמקד בשיחה משפחתית ופחות לאכול או לאכול בקטנה, ואחר כך לאכול יחד משהו שכיפי לכם

לק"י

לי זה נחמד שקמים מאוחר (פחות נחמד לי שהם ישנים בחצות🤭).

תשע וחצי בעיני זה לגמרי סביר בחופש.

אם בהמשך יפריע לה שהיא קמה מאוחר, אפשר לשנות את זה.

כרגע אני מרגישה שזה מעצבן אותי, הרצון שלה לקום מאוחר.

זה גם לא שהיא באמת קמה כשאני מעירה אותה. היא אוהבת להימרח במיטה עוד כמה זמן, לפעמים קצת לקרוא במיטה. בסוף היא יכולה לסיים תפילה רק ב10 וחצי.

אבל אולי זה משהו פנימי שלי שאני צריכה לפתור עם עצמי... תודה שכתבת.

יש אצלנו כלל שארוחת בוקר אוכלים עד תשע וחצי.

ולפני ארוחת בוקר צריך להספיק להתלבש ולהתפלל- לכן אני מעירה הכי מאוחר בתשע. רק בשבתות אני מרשה להתמרח.

לדעתי יום שמתחיל מאוחר יותר נמרח מיום שקמים בו מוקדם ומתארגנים מייד. וחשוב לי שהימים ירגישו מנוצלים.

והאמת שאם יש להן סיבה לקום- הן קמות בקלות. אז זו בעיניי הנקודה המשמעותית לדאוג לה (בת ה-12 שלי התנדבה עד עכשיו בקייטנה של הגנים- וזה היה מעולה. היא אמנם הגיעה לשם רק באזור 10, אבל זה נתן לה תוכן לבוקר. נראה מה יהיה ממחר...).

בוקר מרוח הרבה פעמים גורם לכל היום להיות מרוח.

האמת שאני עושה עם הילדים פעילויות בחופש, אז אני מנסה להתחיל אחרי הארוחה, כדי שיהיה לה שווה לקום מוקדם להצטרף. אבל למעשה הקטנים יותר נמרחים בארוחה (מפטפטים הרבה ואוכלים לאט, בחופש אני לא מזרזת אותם, זה חלק מהכיף), אז גם אם היא מתחילה לאכול הרבה אחרינו, היא מצטרפת די מהר.

העניין של שעת ארוחת בוקר זה עובר בקלות? לא התנגדו אצלך?

תוהה אם להתעקש על זה יעשה לנו טוב או שרק יפגע.

הלילה היא שוב ביקשה שאעיר אותה ב9 וחצי, אמרתי לה שב9, והיא כבר תחליט מתי לקום, והיא ממש כעסה והתעצבנה וביקשה שיהיה לה שעון מעורר כדי שרק היא תוכל להחליט מתי להתעורר.

היא כמובן טוענת שכל החברות שלה קמוץ בשעות כאלו. אבל היא לא תרשה לי לשאול בקבוצת הורים😏

אבל יש דברים ששווה לי להילחם עליהם.

ולפי מה שכתבת במשך השרשור, נראה שאצלך היא כן מארגנת את היום בצורה יעילה.

אז אולי לא כזה נורא שהיא קמה מאוחר.

(אצלי אם לא אעיר אותה, היא יכולה לקום ב-12, ואז היא גם לא מצטרפת לארוחת צהריים המשפחתית ורעבה עד ארוחת ערב, וגם הולכת לישון מ-א-ו-ד מאוחר. אז שווה לי לריב).

אני ממש מתלבטת מה נכון.

מרגישה שמה שהיה בבית הורי גורם לי לפעול הפוך. כי אני לא רוצה להגיע לאיך שהיה אצלנו, שלא עשה לי טוב.

אבל בגלל שאין לי דגם נכון ומוצלח, יכול להיות שאני עושה טעויות בכיוון ההפוך...

יודעת שעוד חודש אדרוש מבת ה11 שלי לקום יום יום בשעה 6 וחצי.

אז שתמצה את הקימה המאוחרת עד תום..וגם יוצא לה להפגש עם חברות וכד כמה יופי מוקדם וזה סבבה.

כל עוד זה לא מפריע למישהו, שתהנה.

כי מפריע לי איך שאני הייתי...

בעיקרון מפריע לי גם בקרים מרוחים, אבל כשזה רק היא אז היא משתלבת יפה וזה פחות מפריע.

מפריע לי גם מצד זמן תפילה. למרות שהיא עוד לא חייבת, אבל יש גם עניין של חינוך. ובלי אומר שגם בנות חייבות בתפילה בזמן.

אבל אולי אני אברר עם בעלי מתי בדיוק יוצא סוף זמן תפילה, ואולי שהוא ילמד את זה איתה כדי שהיא תבין את העניין.

ואולי באמת נשחרר, ונעביר את האחריות וההחלטה לידיים שלה, מתי לקום ומתי להתפלל.

לבדוק מתי סוף זמן תפילה,

ולתת לה לתכנן את הבוקר (תשוחחו על זה, אפילו לקחת דף ועט ולרשום בדיוק את החישוב שלה) מתי היא צריכה לקום כדי להספיק להתפלל בזמן.

לדעתי זה עדיין נחשב לקום מאוחר, אבל יחד עם זאת שעה סבירה שלא הורסת את היום.

דרך אגב, אם היא מספיקה להדביק את הקטנים ולהצטרף אליכם לפעילות אחרי האוכל -

לדעתי זה מראה שזו שעה מצויינת כדי לקום.... (אני אוהבת לקום מאוחר. מבינה אותה שזה הכיף בחופש...) ואם היא מספיקה אתכם בפעילות, כנראה שזה לא הורס ומורח לה את כל היום.

תכתבי זמני תפילה בגוגל ותגיעי לאתרים מאד מסודרים שמראים לפי עיר את זמני היום (כולל שקיעה/חצות/כניסת שבת וכו'..).

אני אומרת לבנים שלי שלא משנה מה רוצים לעשות דבר ראשון כשקמים מתלבשים ומתפללים...

כל הקייטנה בבי"ס הם קמו מאוחר ואיחרו לתפילה בקיטנה (לא באשמתם, בעיקר התנהלות שלנו בהתארגנות בוקר מאחרי הלידה).

הבכור (עוד חודש בן 9) ביום הראשון של ה"חופש" (כלומר שנגמר הקייטנה) קם ב6-6וחצי...

הבהרנו לו ולהם בכלל שלפני שאנחנו קמים הם לא צריכים לקום כי הם צריכים לישון מספיק ואין שום סיבה שבחופש יקומו יותר מוקדם ממה שלא הצלחנו להעיר אותם לבי"ס...

אז בנתיים אתמול הוא קם ב10 והיום ב8

הוא כן רוצה מאד להתאמץ ללכת להתפלל במנין, אבל אני לא התנתי שום שעה, זה בא מהם.

בעלי אמר מי שרוצה להתפלל בישיבה שיבוא.

אתמול הוא התפלל כמובן בבית, היום הוא היה מאושר שהצליח להגיע לתפילה (התבאס שרק לקראת הסוף).

והשני בן 7 התפלל בסביבות 10-11 היום, קם מוקדם יותר אבל כל הזמן היה צריך להזכיר לו להפסיק מה שעושה כי קודם תפילה.

זהו, מבחינתי בשלב זה בנתיים קודם כל שיתרגלו שזה הבסיס, שזה דבר ראשון בבוקר.

זמנים? בהמשך כשיהיה צריך להתרגל.

לדעתי תנסי לחשוב עם עצמך (כבר דיי ענית פה) איפה זה יושב עליך ולמה זה כ"כ מקפיץ אותך.

גם אם זה צודק, זה לא בריא בשביל שתיכן, שיבוא כלפיה מהמקום של "מפריע לך" אלא ממקום נקי. לדעתי. 

איך אופי השינה שלה היה עד היום?

יש ילדים שצריכים יותר שעות שינה, קמים יותר עייפים בבוקר, וקשה לה 'להתניע'.

ולעומתם ילדים שמעט שינה מספיקה להם. כמובן בגבולות המתאימים לגילם.

אם היא ישנונית, הייתי מאפשרת 9 או לפעמים 9 וחצי. (אם יש סיבה מוצדקת כמו אחרי מחנה/אירוע אז גם הייתי משחררת כשצריך) כל זה בתנאי ששעת השינה נשארת כמעט אותו דבר.

לא הייתי רוצה שילדה בת 10 תתחיל להפוך יום ללילה ולילה ליום. זה מתכון לתרבות לא טובה. הרגל לא טוב. במיוחד שאם אין לה טלפון נייד, יש מצב שבשנתיים הקרובות כבר יהיה לה, ואז ההרגל של שינה עד מאוחר בחופשים ולא נרדמת בערב זה גרוע מאוד בעיניי.

וגם לכם כהורים אם זה לא בית של נוער ששוקק חיים עד שעות מאוחרות, עדיף לכם לשמור על שעת השינה של הילדים ולדעת שיש לכם את השקט לעצמכם בערב.

כדאי שיהיה סדר יום.

קמים.

מתארגנים

מתפללים

אוכלים ארוחת בוקר בשעה סבירה או כלום, או מכינה לעצמה.

אפשר לקבוע עם חברות, אפשר להחליט מה עושים.

אבל לא לאבד את כל הגבולות והסדר יום בחופש. במיוחד גם שאחרי החופש מגיעה השיגרה ואז צריך לבנות הרגלים מחדש (וגם לחופשים שהם יום אחד או כמה ימים..)

זה כמובן מה שנכון לך ונראה שמרגיש לך שכן צריך גבול.

אצלי אני כן שמה גבולות יחסית גמישים מ2 סיבות;

1. לא אוהבת שמחליפים ימים ולילות, ואם קמים מאוחר אז נרדמים מאוחר

וכן חשוב לי לשמור על טווח שעות סביר בבית גם בחופש.

2. גם לילדים עצמם מבאס לקום בשעה מאוחרת מדי.

אני כן נותנת מרחב, בלימודים נניח קמים ב7  ועכשיו אני אעיר אותם אם כבר מגיע 9-10

(זה כמובן תלוי גיל וצלוי מתי שהלכו לישון אתמול וכו)

הייתי קודם כל מנסה להגדיר לעצמי מה חשוב לי ומה אני רוצה.

לדוגמא שלא יחליפו לילות וימים, ושיהיה שקט בבית משעה מסויימת בערב

ואז אפשר לדבר איתה לשאול אם יש שעה שהיא רוצה לקום וכו

ומה היא רוצה לעשות

לנסות לחשוב איתה מה היא רוצה וכמובן להעמיד את מה שחשוב לך בין השיקולים

מהמקום שלי שאני הייתי כמו הבת שלך, לחלוטין קמה מאוחר בימי חופשה.

ההורים שלי אפשרו את זה וזה נתן לי הרגשה של חופש והיה ממש משמעותי בשבילי

הרגשה ששל שחרור שחיכיתי לה כל השנה

אבל נשמע שהיא ממש באיזון טוב...

כי זה לגמרי להפוך את היום והלילה, מה היא תעשה כל הערב עד שתרדם? אין חברות שאפשר לפגוש בשעה הזאת היא לא יכולה להסתובב.

אז תסתובב בערב כשכולם ילכו לישון?

יש לי בת בגיל הזה, לא מדמיינת אותה מעסיקה את עצמה שעות בשעות האלה. 

גם זמני הקימה רגילים-

הם קמים אצלי מאד מוקדם.

מבחינתי זה מקל עלי ועליהם בתפקוד היומיומי וגם מקל בחזרה לביה"ס.

אני כן נותנת לבת המתבגרת שלי לישון עוד קצת

כי אני גם מאפשרת לה קצת לזייף בשעת השינה.

אבל- כמובן שבבין הזמנים, כשיוצאים לחופשה משפחתית או כשיש תוכניות בערב זורמת אתם לגמרי.

אבל השעון הבילוגי אצל הילדים שלי מכוונן לקום מוקדם אז הם יאחרו את שעת הקימה שלהם בחצי שעה-שעה ולא יותר.

ה בשקט ...חייבת את זה

ואיפשהו בהמשך תפסו גובה וגם רזו ונהיו שריריים וחתיכים..

לדעתי באזור גיל 14-15 כזה..

אבל גם יכול להיות שיש לו את הגנים של הצד שלך..

אני משום מה יצאתי 1.62... שזה יחסית נמוך אבל לא נורא עדיין.

גם אחיות שלי כולן נמוכות ככה.

אחי יצא כמעט 1.90..

פשוט יש  לי סבא וסבתא מצד אחד ממש נמוכים. ואני בסרט שהוא קיבל את הגנים שלי...

משם השריטה שלי ...

מקווה שאצליח להתגבר

גם "מתנמכים", אז לא בטוח שסבא וסבתא שלך הם מדד.

גיסי גבה גם אחרי גיל 20 אם זה מעודד אותך.

בכל מקרה - מה הדבר הכי גרוע שעלול לקרות אם הוא יעשאר בגובה הנוכחי, מבחינתך?

קשה למצוא כלה . 

אני 1.53 ולא מרגישה חריגה בכלל בקרב נשים בסביבתי.

אישה עם עומק תוכל לשמוח גם בבן זוג שקרוב לגובה שלה (ואני מכירה גם כמה זוגות שבהם הבעל נמוך מהאישה והכול בסדר).

אבל גיל 14 נשמע לי צעיר, יש הרבה שגובהים אחר כך.

מזל שבעלי מאזן

אומר לי אז מקסימום הוא יהיה נמוך..

אז מה?!?!

צודק. עבודת המידות שלי...

יש לי חברה למשל שממש קשה לה עם אפים ארוכים.. ברמה אובססיבית..

ויש לה בת שנולדה עם אף קצת ארוך יותר. אני אישית בכלל לא שמה לב .

ואני זוכרת שזה ממש הציק לה..

והיום היא הפסיקה לדבר על זה לגמרי

בעזרת ה' בקרוב אצלי

בן 18 מאד גבוה

בגיל 14 היה קצת גבוה

הצמיחה המשמעותית היתה בגילאי 15-16

גם יש הפרשי גובה משמעותיים בינינו,

ומגיל מאד צעיר כמעט מלידה היה אפשר לראות מי מהבנים ירש את המבנה והגובה של בעלי

ומי יותר בגובה שלי...

לגבי גביהה בגיל ההתבגרות ממה שאני מכירה זה ממש משתנה..

יש בנים שגבהים בהתחלה ועוצרים

יש כאלה שנשארים נמוכים ופתאום נותנים קפיצה

יש כאלה שגבהים בהדרגה...

אפשר לשאול את אמא שלך לגבי אחים שלך

ולגבי זה שזה כל כך מטריד אותך ובכלל נשמע שזה אישיו אצלכם,

והייתי מנסה באמת כדי לשחרר קודם כל להבין מה מפחיד אותך

ומה זה אומר עליו אם הוא באמת ישאר נמוך, ומה זה אומר עלייך

להבין מה מפחיד אותך ולחבק את הפחד ובע"ה לאט לאט זה יעבור בעבודה נכונה

הסבא שלי היה ממש ממש נמוך. סביבות 1.60. אבא שלי הבן שלו יצא 1.75. אבל אני חוששת שהוא יהיה נמוך. אבל לעזאזל?!?! הוא כזה חמוד ויפה וגבר קטן.  מה אכפת לי מהגובה?? אין לי מושג. משהו שם נשרט...

גם אמא שלי תמיד שואלת נו מה עם **** גדל קצת? מקסימום תתני לו זריקות .. לא חושבת שיתנו לי לתת לו הוא לא מתחת לגרף... הוא אחוזון 20.. אבל באמת אני רוצה לפתור את זה עם עצמי...

אחי כל פעם מספר שהוא גבה משמעותית מעל 20 סמ רק בכיתה י.

אז זה גם מעודד אותי. שעוד יש תקווה

תודה שאתן לא שופטות אותי.  באמת אישיו אצלי..

הבנות אצלי בלי עין הרע כולן גבוהות. וממוצעות ומעלה..

הבן הספציפי הזה נולד בתחילת תשיעי ושמו לי אותו בפגיה שהוא שוקל 3 קילו מחשש לזיהום. הוא קיבל אנטיביוטיקה. היתה לי לידה מאוד קשה וארוכה.

הוא היה תינוק חולה בלי סוף. מבחינת הנשימה ... קיבל הרבה סטרואידים באינהאלציות. ינק 8 וחצי חודש כי נכנסתי אחכ להיריון בהפתעה... אז הפסקתי להניק...

ואז הוא ממש השמין ועלה על הגל. והיה מעל הממוצע..

ומגיל 3 התכווץ משמעותית ומאז אותו דבר על הגרף פלוס מינוס...

תמיד אני מתבאסת שרואה שכולם (כמעט) עוברים אותו... ה' יעזור לי לא להתעסק בשטויות האלה אמן.

היה מהנמוכים? או גבוהים או ממוצעים?

זה כאילו מוזר לי לראות בנות 13-14 נראות נשים כבר ואת הבן שלי ילד לידן...

אני פשוט משורטת... אוף.. מה נראה לי שהוא לא יגדל??? כנראה יושב על משהו רגשי אצלי..

זה מאז שבן 3 וחצי. שפתאם קלטתי הפרשי גובה משמעותיים בינו לאחרים וזה תמיד היה נראה שכולם גדלים והוא לא .. אבל הוא גדל. פשוט לא קופץ ב10 סמ ואין לו עוד קול בס. וכולו גוף של ילד. ילדון ..

אבל מתנהג כמו גבר קטן... כי רוב חבריו שנה מעליו.  אלה שבגילו הרוב נראים כמוהו חלק יותר נמוכים והרוב עוברים אותו לדעתי ..

לא יודעת...

סתם שריטה. שתשתחרר ממני כבר..

יש עוד אימהות עם שריטה לגבי גובה של הילדים שלהם?

למה הם כאלה נמוכים ופתאם יש קפיצה?

אחי גם היה תקוע 3 שנים באותו גובה ובכיתה י היתה לו קפיצה משמעותית, אמר שמעל 20 סמ'. הוא אמר לי כל אלה שעברו אותי בראש פתאם היו נמוכים ממני

ואם לא יהיה גבוה...אז מה?

יש לי בן דוד 1.60 וקצת נשוי לאישה שצעירה ממנו בהרבה וכמעט 1.80

והם זוג מהמם!

שטויות...

שאלה יהיו הצרות שלהם בחיים

( אני מכירה מקרוב שנתפסת לנו איזה שטות בראש ומאיימת בלי פרופורציה...עוד כמה זמן תצחקי על עצמך שזה הטריד אותך בכלל )

אחרי כל הדיבור על זה..

וגם רואה שהרבה עם אותה תופעה.

תבורכנה

ממש כמו אבן תקועה שהיתה על לבי שנים

הבן הגדול היה בגיל 14 מהנמוכים בכיתה. בגיל 15 עדיין היה ממש ילד כשכולם כבר התחילו לצמוח ולגדל זיפים, הוא היה עם בייבי פייס ונמוך. הוא סבל מזה והרגיש לא טוב עם עצמו. לי זה ממש לא הפריע כי ראיתי שהוא בכללי לא מבגר אז הבנתי שכנראה זה עוד יבוא... בגיל 17 בערך היתה לו קפיצת גדילה כזאת שכל פעם שהיה חוזר בסופ"ש הביתה ממש ראיתי עוד כמה סנטימטרים נוספים היום הבחור 1.90 מ' ! בסוף השמינית היה צריך להתכופף לחבק את המחנכים

בעלי ואני ממוצעים ממש לא גבוהים. גם לחבק אותי הוא צריך להתכופף הרבה... במשפחתי יש גבוהים כאלה אבל לא כולם. אני לא ב"ה. במשפחה של בעלי ממוצעים. חלק מהבנות נמוכות.

הבנות שלנו אלה שסיימו לגבוה, אחת גבוהה יחסית והשאר ממוצאות.

בקיצור, נראה לי שגנים זה דבר מתעתע והתבגרות יכולה להתרחש אצל בנים גם בגילאי 17-20.

תמיד מצחיק אותי לראות בנים ובנות בגילאי 13-14, לרוב הבנות גבוהות מהבנים בהרבה.

זה מוזר נורא ששני ההורים היו קטנים של אבא שלי.

ואח שלו יצא 1.80

הוא 1.75

אחותו 1.65...

אם זה היה גנטי ..

זה היה אמור לקרות לאחד הילדים גם הנמיכות הזאת..

ובאמת סבא שלי עבר ילדות קשה...

יש הרבה במה שאת אומרת..לא חשבתי על זה בכלל

ההורים שלי ושל בעלי ממוצעים ומטה

וכמעט כולם גבוהים.

בגיל הזה היו נמוכים ממש

והבן השני בן 13 וחצי בין הנמוכים בכיתה ...ואני בטוחה שיהיה גבוה( שנינו גבוהים)

הגדולה 1.83

בקיצור עוד מוקדם..ואפילו אני אגזים אולי ואומר שמי שגבוה בגיל הזה כנראה יהיה נמוך כי יסיים לגבוה מוקדם..אלא אם כן הוא גם מפותח מינית ואז זה סיפור אחר

על אחד מהאחים שלי דאגו במיוחד, כי אחותו שהיתה קטנה ממנו בשנתיים היתה גבוהה ממנו אז זה הדגיש את כמה שהוא נמוך.

אבל אחר כך ראינו באלבומי תמונות שכל הבנים שלנו היו בבר מצווה שלהם עדיין ממש נמוכים, הגיעו בערך לכתף של אמא שלי (שהיא עצמה די נמוכה, קצת יותר מ1.5 מ').

כולם גבהו במהלך התיכון. הרבה אחרי רוב החברים שלהם. וכולם היום לא גבוהים באופן מיוחד, אבל גם ממש לא נמוכים. מניחה שסביב 1.7 מ', אבל לא יודעת בדיוק...

אולי סוףסוף אצליח לשחרר בזכותכן...

כנראה תופעה ידועה .

תשמחי שהוא עדיין נמוך, ויכול להיות הבן הקטן והחמוד שלך

יש לי ילד בן 14 שכבר בגיל 12 נתן קפיצה (בגובה ובקול - שהשתנה לקול של גבר), וזה לפעמים קשה לי שאני כבר (כאילו) לא יכולה לחבק אותו כמו את האחים שלו... הוא מרגיש לי מרוחק ממני כזה...

ובלי קשר, אולי עדיף - במקום למצוא עידודים - לעבוד על עצמך לקבל אותו בכל מצב ולזכור שלא נורא שיהיה נמוך...

בעלי אמנם גבוה וגם אחיו, אבל אבא שלו נמוך. ואצלי במשפחה כולם די נמוכים חוץ מהאח הכי קטן בין הבנים. ב"ה אבא שלי ושני אחים שלי נשואים והם מקסימים וגבריים, והגובה לא משפיע עליהם...

תודה רבה

ובדיוק חשבתי על מה שאמרת שאני נהנית שהוא עוד קטן וילד כי אני יכולה עוד להיות איתו בקשר אחר בול כמו שתיארת.

תודה לך על זה

הם מאוד זקוקים לחום של אמא..

פחות בחיבוקים ונשיקות, אבל כן ביד על הכתף, מאז, ללטף להם את הזרוע ולפעמים גם לתקוע להם נשיקה..

אבל לי באופן כללי קשה עם מגע, וככל שהילד גדל יותר - המגע שלי אליו יוצא בפחות ספונטניות...

(אבל אני יודעת שהוא באמת זקוק לזה... אז באמת מכריחה את עצמי לפעמים להעניק לו מעין חיבוק חלקי כזה... אבל זה באמת קשה, כי אני נמוכה מאוד והוא כבר כמעט בוגבה של בעלי... סתם, יש לו עוד זמן עד שיגיע לגובה של בעלי, אבל בכל זאת - הפרשי הגובה לטובתו הופכים את החיבוק לאחר...)

ואז פתאום נתן קפיצה ועבר להיות בין הגבוהים. אז עדיין אי אפשר לדעת כלום.

ובעלי המשיך לגבוה גם אחרי החתונה בגיל 21. ( לא מלא, אולי ס"מ או 2)

זה מעניין נורא ..

באמת כל ילד והקצב שלו והזמן שלו...

הכי חשוב להיות באמונה.., רגועים. להאמין שהכל מה' יתברך... ולקבל את המציאות הנוכחית גם אם ציפינו למשהו אחר

שנזכה להודות ולשמוח על מה שיש.ולא לחפש משהו אחר.

מברכת את עצמי

בעזרת ה'.

של אשכולות.

מומלץ ממש!

הורדנו 2 אפליקציות כאלה לניידים שלנו.

הילדים מגיל 4 ועד 11 לומדים עם זה.

יש אפשרות לשמיעת מים עם תמונה.

יש אפשרות למבחן התאמה בין הקראת מילה לתמונה.

יש כתיבה

וכו.

מחולק לפי נושאים.

באפליקציה אחת יש גם מלא משחקים, לא בטוחה בכלל שזה נצרך. 

תכתבו בגוגל פליי אפלקציה ללימוד אנגלית לילדים, יש שם כל מיני שעונות על ההגדרה.

מה שכתבתי בכותרת ככה קוראים למה שאנחנו הורדנו. מניחה שיש עוד בסגנון ובשם.