לפני כשבע שנים החליטו הבעלים המשותפים של אתר המרחצאות "חמי יואב" - הקיבוצים נגבה ושדה-יואב - לשדרג אותו ולהפעיל לצדו גן אירועים. לשם כך הם התקשרו בשנת 1998 עם שני יזמים, ירון נתנאל ויורם יפרח, והקימו את "סגולת יואב". לשותפות החדשה הביאו הקיבוצים את הקרקע, והיזמים כסף בשווי ערך הקרקע, כך שכל צד החזיק ב-50% מההתאגדות. זמן קצר לאחר שהושלם תכנון הפרויקט והטרקטורים כבר עלו על השטח, עצרה רשות העתיקות את העבודה בטענה כי האתר הוכרז כשטח עתיקות. כל הניסיונות לפרוץ את המחסום לא צלחו: הפרויקט בוטל, והיזמים תבעו מהבעלים יותר מ-18.5 מיליון ש"ח בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם - מההוצאות עד כה והפסד רווחים שהיו צפויים להם לאחר הפעלת הגן. העניין הועבר, בהסכמה, לבוררות אצל עו"ד שוקי חורש, שנתן בשבוע שעבר פסק בוררות: תביעתם הכספית של היזמים נדחתה. הצדדים, באופן שווה, יישאו בשכר טרחת הבוררות, בסך 68 אלף ש"ח. נתנאל ויפרח, הבעלים של חברת "י.י. פרויקטים ונופש בע"מ", מפעילת גני אירועים ושמחות, טענו, באמצעות בא-כוחם ד"ר אמנון רפאל, כי הוטעו על-ידי הקיבוצים וכי ההתקשרות עמם להקמת הפרויקט הייתה פרי תרמית ומצגי שווא של הקיבוצים או מי מטעמם, בדבר התאמת המקרקעין לפרויקט. זאת ועוד: לטענתם, אף שהיה ידוע לקיבוצים שקרקע האתר המיועד נמצאת בשטח עתיקות, הם לא יידעו בכך את שותפיהם לפרויקט ואף הסתירו זאת מהם במכוון. לפיכך, טענו התובעים, זכאים היו לבטל את ההתקשרות, בהתאם לחוק, על כל מה שנלווה לכך. הקיבוצים, באמצעות עורכי-הדין אביתר קנולר ואושרית הובר, טענו כי שותפיהם ידעו על מצב הקרקע והתקשרותם בהסכם המייסדים נעשתה מתוך רצון חופשי וללא כל הטעיה. לכן האחריות לנזקיהם, אם הם בכלל קיימים, רובצת לפתחם בלבד. הם ידעו כי הקרקע נמצאת באתר עתיקות ולמרות זאת התנהגו ברשלנות, בחוסר זהירות, באופן שמשקיע סביר לא היה פועל. כנראה הניחו כי מדובר בהשקעה כדאית שהסתברה, בדיעבד, כטעות, ועל כן אין הם רשאים לדרוש את ביטולו של הסכם המייסדים. הבורר, עו"ד חורש, קבע בפסק, כי טרם החתימה על הסכם המייסדים היו התובעים מודעים למצב העובדתי ולאפשרות שרשות העתיקות תדרוש לבצע תיאום עמה בטרם יחלו העבודות בשטח, וכי לכך אפשר שתהיינה השלכות על ביצועו של הפרויקט או על עלותו. הם גם ידעו שבתב"ע הוכנס - לדרישת הוועדה המחוזית של מחוז הדרום - "סעיף עתיקות", לפיו נדרש אישור של רשות העתיקות לביצוע העבודות. "די בידיעה זו... על מנת שאדם סביר היה צריך להבין - ואני קובע כי התובעים הבינו וידעו - כי מדובר באתר שיכול שיהיו בו עתיקות", כותב הבורר בפסק, "וכי על-מנת להקים את הפרויקט במקום, יהא צורך בקבלת אישורה של רשות העתיקות ו/או בתיאום העבודות עמה", כתב הבורר. חיזוק נוסף לכך מוצא הבורר בעובדה שהתובעים הוציאו שתי הודעות ביטול להסכם המייסדים - בראשונה לא הוזכרה טענת ההטעיה ולו ברמז. היא הוזכרה רק בשנייה. הצדדים לא התקשרו בהסכם עקב טעות ומשלא הייתה טעות לא יכלה להיות הטעיה, קובע הבורר, ודוחה את התביעה על כל מרכיביה, בלי לדון כלל בשאלת הנזקים הנטענים.