הכמעט-הריסה של עמונה אמורה להתבצע סמוך לימי החנוכה, ולמרבה האירוניה המרה - את זאת יחוללו יורשי המכבים לעצמם באזור שבו חגג יהודה המכבי את נצחונו הראשון על הצבא היווני בפיקודו של אפולוניוס - איפה שהוא בין הר בעל חצור הגובל בעמונה לבין מעלה הלבונה, קרוב מאוד ליישוב שבות רחל של ימינו, היכן שהממשלה תכננה ליישב את מי שחשבה להגלות מעמונה. עמונה רוויה היסטוריה עוד יותר רחוקה: מי שמביט ממנה מערבה, יראה באופק את ג'בל ארטיס, השכונה העליונה של ההתנחלות בית אל, וגם הכפר הערבי ביתין, שם כנראה מקום בית אל התנ"כית, זו שלוז היה שמה בראשונה, לא רחוק. הטרגדיה של עמונה מתרחשת במקביל לפרשיות השבוע המגוללות את מסכת חייו של אבי אומתנו, יעקב-ישראל, שעל שמו אנחנו, ארצנו ומדינתנו נקראים. ביצוע פסק הדין האכזרי והבלתי צודק בעליל של "בית המשפט הגבוה לצדק" יהיה בניגוד משווע לאי האכיפה הבררני והמפלה לטובה את הערבים שפסקי דין דומים, חלוטים, יצאו נגדם והממשלה ובית המשפט לא נקפו אצבע להוציאם לפועל. פסק הדין הבלתי אנושי אמור לזרוק 40 משפחות, 200 ילדים, אל תוך הלילה הקר. על כורחך אתה נזכר בקורות ליעקב, אביהם הקדמון, שנדד בהרים האלה וכל רכושו מקלו בלבד, כר לא היה לו להניח עליו את ראשו, רק אבן מאבני המקום. היום, עם ישראל לא ישאיר את בניו של יעקב בחוץ, וגם יהיו להם כרים להניח מראשותיהם, אבל הלב המר, העלבון, תעוקת היותם זרוקים ומגורשים מבתיהם - ייסורי הנפש האלה, דומים הם, אצל יעקב המקראי כמו אצל צאצאי צאצאיו היום. ואת המראה שראה ישראל הראשון בחלומו, יראו גם בני בניו בחלומותיהם בליל גרושם: לא דיכאון, לא אבדן התקווה והאמונה, כי אם להיפך – סולם יורד להם מן השמים, מלאכים עולים ויורדים בו, והבטחה ממרום מצלצלת באזניהם: "הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעיך". את יעקב, מצוקתו רק חישלה וחיזקה ובניו, מתנחלי עמונה, מציגים גם הם לעם מופת של אמונה והתחזקות. אולי 3500 שנים מפרידות ביניהם, ובכל זאת ה-די.אן.איי. הוא אחד! דרך ייסורים ארוכה עבר יעקב בחייו, ועברו בניו במשך עשרות דורות, עד שזכו לראות את תחילת התגשמות חזיון הסולם. אין ספק בלבי, שמתוך העוול שנגרם לחלוצי עמונה והייסורים שהם סובלים, עוד תצמח לבניו אלה של יעקב הגשמת מלוא ההבטחה שקיבל באותו לילה נורא-הוד. ולא מן הנמנע, שמצרת עמונה עוד תצמח פדות להתיישבות כולה, פדות מן ההקפאות ומן הגזירות והרדיפות של הממשל הצבאי שהיום רודה רק ביהודים, ו'המנהל האזרחי' הנוהג רק בערבים כבאזרחים. אולם לא מתנחלי עמונה לבדם ירימו את כל הנטל הזה. הם, בעמידתם, הבקיעו סדק, פתחו פתח, ועל כולנו מוטלת החובה לפרוץ אותו לרווחה. עמונה חייבת להיות פרשת דרכים לפריצת דרך היסטורית לקראת שלטון יהודי בלב מולדת היהודים, ולא, חלילה, חוליה נוספת, תקדימית, בשרשרת הגירושים והחורבנות - תסריט שאסור לנו להרשות שיתרחש. את המלחמה הזאת, של היום שאחרי, לא יוכלו אנשי עמונה להילחם לבדם. פרשת עמונה, מעציבה ככל שתהיה, נפלה דווקא בעיתוי מבשר טוב לעם ישראל - התחלפות השלטון באמריקה. ביטויה החיצוני, מינוי למשרת שגריר ארה"ב בירושלים של יהודי נאמן לא"י השלמה, אומר הכל. יש היום פוטנציאל לפתיחת דף חדש: ביטול כל ההקפאות והגבלות הבנייה בירושלים וביו"ש, חקיקת חוק ההסדרה, שיבה אל ארבעת היישובים שננטשו בשומרון, אכלוס הבתים שנרכשו בחברון ועל הכל - אימוץ דו"ח לוי המבסס מבחינת המשפט הבינלאומי, מדוע אנחנו בארצנו איננו כובשים ומוליך למנוחת עולמים את תכנית 'שתי המדינות'. כל זה מציאות ולא חלום – וממשלתנו תצטרך להתאמץ קשות כדי לקלקל גם את ההזדמנות הזאת שנפלה עלינו משמיים. למרבה הצער, ראש הממשלה כבר הספיק לעשות בעניין זה שני צעדים בכיוון הלא-נכון, ברגל שמאל. כוונתי לראיון טלוויזיוני עם המראיינת לסלי סטול מ-סיקסטי מיניטס, שבו חזר וצידד בהקמת מדינה פלסטינית. עוד משגה עשה בפנייתו הישירה לתושבי עמונה, שלתוכה שרבב מה שנראה על פניו כניסיון מגושם לזרוק להם פתיון בצורת הבטחה להרוס גם אצל הערבים. ראשית, זה עלבון לחשוב על ציבור המתנחלים כאילו הריסת בנייה ערבית תתקבל אצלו כחצי-נחמה על אסון הריסת יישוביו. הגיע הזמן להשתחרר מן הקלישאה המוטעית, שכל מתנחל הוא בהכרח גם זולל ערבים לתיאבון. וכך נאמר בפניית נתניהו, מילה במילה: "צריך שיהיה ברור דבר אחד – מדינת ישראל היא מדינת חוק. פסיקת בית המשפט מחייבת את כולנו, היא מחייבת גם את ממשלת ישראל. אבל החוק חייב להיות שוויוני. אותו חוק שמחייב את פינוי עמונה, מחייב גם פינוי של בנייה בלתי חוקית בחלקים אחרים של ארצנו. לכן הנחיתי לזרז הריסת בנייה בלתי חוקית בנגב, בוואדי ערה, בגליל, במרכז – בכל חלקי הארץ. נעשה זאת כבר בימים הקרובים. אני לא מוכן שתהיה איפה ואיפה בנושא אכיפת הבנייה בין אזרחי ישראל, בין יהודים וערבים, בין אדם לאדם. אני אאבק על כך שבישראל יהיה חוק אחד לכולם ואכיפה אחת לכולם – דבר שלא היה עד עכשיו במשך עשרות שנים". לקרוא – ולא להאמין! מי היה כאן שמונה שנים ראש ממשלה, לא נתניהו? שמונה שנים הוא הנהיג את מה שהוא קורא "איפה ואיפה" ואינו רואה צורך להסביר – מדוע? מעתה ייאבק, כך הוא מבטיח, כדי שבישראל "יהיה חוק אחד לכולם" וש"החוק יהיה שוויוני". כלומר, הוא מודה ששמונה שנים תחת שלטונו החוק היה בלתי שוויוני! התקשורת העוינת עוברת בשתיקה על ההתוודות המדהימה הזאת של ראש הממשלה, מסתמא מפני שהמועדפים היו ערבים. אולי המאזינים ימשיכו את המאמר הזה. לי לא נותרו מלים.
