במובנים רבים השנה החולפת הייתה השנה שבה הצלחנו ללמוד סוף סוף לחיות לצד הקורונה. בלי סגרים, בלי הגבלות ובשגרה כמעט רגילה. אחרי שנתיים של מגפה מדובר בשינוי דרמטי למדי. רוב הציבור, אם תשאלו אותו, עשוי לחשוב שהקורונה נעלמה מחיינו. לפחות זה מה שניסו לשדר לציבור ב־12 החודשים האחרונים. בפועל, זה לא המצב. אכן לא היו סגרים, והגבלות כמעט ולא הוטלו על הציבור, אך הקורונה הייתה נוכחת מאוד בשנה החולפת. ההבדל הוא שפשוט התקבלה החלטה להתעלם ממנה. זה התחיל בממשלה היוצאת, שעוד בגל הראשון שנפל בחלקה אמרה שצריך "להכיל את המתים". בשנה החולפת מדיניות ההתעלמות מהנגיף ושמירה קנאית על מראית עין של שגרה מלאה רק הלכה והתגברה. החל מראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, שהתנהל הפוך לחלוטין ממה שכתב בעצמו בספרו על המגפה, המשך בשר האוצר שעצר את כל כספי הסיוע לעסקים, ומעל כולם התעלתה שרת החינוך, שעשתה ככל יכולתה לחבל במבצע החיסונים לילדים. פעלו להחזרת המשק לפעילות מלאה לא רק הממשלה התעלמה מקיומו של הנגיף. גם התקשורת, שבמהלך השנתיים הראשונות של המגפה סיקרה אותה בהרחבה יתרה, דחקה את הנושא לאמצע מהדורות החדשות. מחדלים שהתרחשו הושתקו, ביקורות כמעט לא נשמעו, הגרפים נעלמו מהמסכים ומאתרי החדשות, ובשלבים מסוימים מי שצפה במהדורות החדשות לא יכול היה לדעת שיש בכלל הדבקה ותחלואה. כל זה, יחד עם עייפות החומר של הציבור כולו, הובילו לכך שבחלקים לא קטנים מהשנה החולפת התחושה באוויר הייתה שהקורונה מאחורינו. להגנת כל הצדדים אפשר לומר שהיו נסיבות מקלות להתעלמות הנרחבת. הממשלה היוצאת הייתה צריכה לכבות שלל שריפות פוליטיות, שאת רובן יצרה בעצמה, והקשב שלה היה רחוק מענייני הקורונה. היא ראתה בעיסוק במגפה מעין מטרד. הדברים שאמר בנט באו"ם בתחילת השנה שעברה נגד ראשי מערכת הבריאות הבהירו זאת היטב. גם הקשב התקשורתי, אחרי שנתיים של סיקור אינטנסיבי, נדד למחוזות אחרים, בוערים לא פחות. החל ממשברים ישראליים, כמו הטלטלה הפוליטית, גל הטרור והאינפלציה הגואה, ועד לאירועים בינלאומיים דרמטיים ובראשם המלחמה באוקראינה. גם הציבור, שכאמור נשחק במשך שנתיים, לא רצה לשמוע עוד על המגפה. למעשה, אחד החששות של הממשלה היה שאם יוטלו על הציבור מגבלות - הוא פשוט יתעלם מהן. יחד עם זאת, גם אם הציבור הישראלי החליט לשכוח מקיומה של הקורונה אין זה אומר שהיא באמת נעלמה, רחוק מכך. אלפים מתו מהמגפה בשנה החולפת. רק בחודש יולי האחרון הלכו לעולמם בעקבות הקורונה יותר מ־400 ישראלים, ולמרות זאת איש לא דיבר על כך. בסך הכול בשנה החולפת נפטרו מהנגיף יותר מ־4,400 בני אדם. המדיניות שננקטה מנעה מהאוכלוסייה להגן על עצמה. בחודשים ינואר ופברואר ישראל אף הגיעה לנקודת השפל שלה מפרוץ המגפה. בתי החולים הגיעו לרף הקריסה שלהם, והטיפול בכל החולים בבתי החולים נפגע משמעותית. עד כה לא ברור כמה בני אדם נפטרו, כחלק מתמותה עודפת, בעקבות הפגיעה הקשה ביכולת הטיפול. המתווים שהממשלה ניסתה להחיל במהלך השנה על מערכת החינוך קרסו בזה אחרי זה, ויצרו בעיקר כאוס אחד ארוך ומתמשך. קמפיין החיסונים, שבו תלתה הממשלה היוצאת את כל תקוותיה, נכשל לאחר ששרי הממשלה חיבלו בו באופן אקטיבי. במקום זאת יצאו בממשלה בקמפיין נרחב שנועד לספר לציבור שהיא הצליחה למנוע כניסה לסגר נוסף. העובדה שסגר כזה מעולם לא היה על הפרק, אלא רק הגבלות נקודתיות ויעילות, לא ממש שינתה את הקמפיין או את הסיקור התקשורתי. הסיבה למדיניות זו היא לאפשר את חזרת המשק לפעילות מלאה. ואכן, בחודשים האחרונים המשק פועל כמו שעבד לפני פרוץ הקורונה. אלא שבמהלך שיאו של הגל החמישי, בחורף האחרון, המשק אולי היה פתוח רשמית, אבל בפועל הוא היה נתון בסגר כבד. הכבישים היו ריקים, מרכזי הקניות והמסעדות נותרו ריקים, ובכיתות בתי הספר נכחו אחוזים נמוכים מאוד מקרב התלמידים. גם זה לא הפריע לממשלה לצייר את התנהלותה כהצלחה, אף על פי שבמציאות הצטיירה תמונה שונה למדי. צריך לומר בהגינות: ישראל ממש לא הייתה חריגה בהתנהלותה בשנה החולפת בהשוואה למדינות אחרות בעולם. ברחבי המערב כולו היחס למגפה השתנה דרמטית. רק ביום שני השבוע הכריז נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן כי בארצות הברית המגפה הסתיימה. אמירה זו זכתה לביקורות ברחבי ארצות הברית, כולל במגזין טיים האמריקני. אך למרות זאת קשה לומר שלפחות בתחושה ביידן טועה. האירועים הגדולים חזרו השנה להתקיים, החל ממשחקי כדורגל ועד ללוויית הענק של המלכה אליזבת בשבוע שעבר. נמלי התעופה התמלאו שוב אחרי שנתיים קשות למדי. באופן כללי העולם חזר לשגרה. היו לכך כמה סיבות טובות. בראש ובראשונה, אכן למדנו להתמודד טוב יותר עם הנגיף. מבצע החיסונים ברחבי העולם הביא לתוצאות טובות והפחית דרמטית את התחלואה, וגם אם האפקטיביות של החיסונים הלכה ונעלמה עם הזמן רמת חיסוניות מסוימת נותרה בציבור. בנוסף לכך פותחו תרופות חדשות שמאפשרות טיפול מהיר וטוב יותר בחולים בנגיף, ובכך רמת התחלואה הקשה, ובהתאמה גם התמותה, הצטמצמו דרמטית. פרט לכך, גם הזנים של הנגיף הנפוצים כיום קלים יותר ברוב המקרים מהזנים שהתמודדנו איתם בעבר. המשמעות היא שבתחלואה גדולה, כמו שישראל סבלה ממנה בחורף האחרון ובתחילת תשפ"ב, תהיה גם תמותה נרחבת. אך כאשר התחלואה עצמה אינה גבוהה, כפי שהיא בחודשים האחרונים, בד בבד עם הטיפולים החדשים שפותחו, ניתן לטפל במהירות במאומתים. אם נחזור לחיסוני הקורונה, בשבועות האחרונים הצטרף עוד פרמטר שמחולל שינוי בהתמודדות עם המגפה: אישור החיסון לפעוטות החל מגיל חצי שנה. המשמעות היא שאיום נוסף בהתפשטות מהירה של הנגיף קיבל מענה מספק. בשבועות האחרונים התחושה בקרב גורמי המקצוע השונים היא שאכן הקורונה כמגפה בדרך לחלוף מהעולם. בל נטעה, הנגיף ממש לא הולך להיעלם מחיינו, אך ההתמודדות איתו תשתנה דרמטית. ביחד עם החיסונים החדשים שאמורים להגיע בתקופה הקרובה ולהיות יעילים נגד שלל זנים, ולצד התרופות שכבר קיימות כיום בשוק, נראה שבסוף השנה הזאת אפשר לומר, בזהירות מתבקשת כמובן, שהעולם למד סוף סוף לחיות לצד הקורונה. הבעיה היא שבישראל ניסינו להקדים את המאוחר. כבר לפני שנה חשבנו שהגענו לשלב שבו הקורונה הפכה מפנדמיה לאנדמיה, או בשפה פשוטה יותר: ממגפה למחלה רגילה. ההתנהלות הזאת עלתה בחייהם של אלפי בני אדם, שלפחות חלקם נפטרו בגלל קריסת בתי החולים שהתרחשה בעקבות מדיניות הממשלה. גם ההשלכות ארוכות הטווח של הקורונה אינן ידועות עד כה, וההדבקה ההמונית שהייתה כאן במהלך חודשים רבים בשנה החולפת עלולה להשפיע עלינו עוד שנים רבות. יחד עם זאת, את שנת תשפ"ב אפשר לסיים בתחושות חיוביות בכל הקשור לקורונה, לראשונה מאז פרצה לחיינו. זה לא מוריד כהוא זה מהמחדלים שהתרחשו השנה במשמרת של ממשלת בנט־לפיד, וגם לא מהסיקור התקשורתי החסר, שנע בין התעלמות מהמגפה לאתרוג פעולות הממשלה. חשבון הנפש הנדרש בעקבות כך חייב להיעשות. אבל אחרי יותר משנתיים וחצי, לסיים שנה באופטימיות בנוגע לנגיף הקורונה אלה חדשות טובות למדי. ***
