טל אברהם שכב על הדשא שמאחורי עץ התאנה כל אחר הצהריים. מרבץ הדשא בו החליט להשתרע היה צמוד לעיגול ביוב שהתבלט מהקרקע ועליו עציצים זנוחים וסדוקים על מצע קרטון מתפורר, ובהם קוצים כמושים העומדים כדחלילים. הדשא היה רענן ופראי וצמח לגובה רב, שולח גבעולים ירוקים בהירים לעקוץ בעור זרועותיו של טל אברהם. מעט הלאה משם, צעד אחד או שניים, הלאה והנה הדשא צהוב, שטוח, מקורזל ומת, ובין קרחותיו מציצה אדמת הבזלת הגרגירית והכהה כקרקפת מתדלדלת.
טל אברהם קימט את מצחו כשהרהר. הוא הרבה להרהר. קמטוטים חרשו את מצחו, התגעשו בין גבותיו, חרצו את זוויות עיניו. נמלה טיפסה על זרועו ונעצה בו את שיניה מבלי ששם לב. הוא שרק מנגינה בקיטועין, ובידיו תלש גבעולי דשא פראי, ביתק בקול פקיעת מיתר, מולל בידיו וזרה אל הרוח. שיער ראשו הקצוץ עמד מגולה תחת השמש, זיפיו זקורים כמו חיילים עיקשים הצרים על עיר. עץ התאנה שמאחוריו שקק חיים. צרעות מזרחיות זמזמו וחלפו אל מעבה ענפי העץ ומחוצה להם, טסים ומשייטים באוויר בדרכם הנחפזת ליעד לא נודע, מטילים אימה בגודלם הבלתי רגיל, בצבעיהם הבולטים, בבריונותם הידועה לשמצה. דרורים עליזים פרפרו בכנפיהם בציוצים מהירים, תנועותיהם מהירות כמו הבזקים, ציוציהם מרנינים ושלווים, הנה הם משתלהבים מעלה ומעלה - הנה הם עומדים במקומם, נתלים ברגליהם בענף מאונך, מבטם התם סוקר את הסביבה, עוד ציוץ, ועוד תעופה משולהבת. בתוך סבך העלים העבים הפרוסים כידיים ירוקות בשרניות המנופפות לאות שלום ברוח העדינה, מתוך הזמורות הגמישות האפורות בבסיס בדיהן וכמעט סגולות ומצופות שעווה בקצותיהן - גמלו וצצו פירות ירוקים עגלגלים שהידנדנו ברוח כפעמונים. יש שנבקע הפרי בבטנתו, ולוע פעור ואדמדם נוטף דבש המתיק סודותיו.
טל אברהם לא הביט בכל אלו והמשיך לשרוק את המנגינה המקוטעת, מתמסר במצחו המכווץ ובמבט עיניו הלטוש באווירו של עולם לתלישת העשבים ולפקיעתם המתוחה.
ליבו היה כבד.
לצידו, קמוטה בתוך הדשא, היתה סיגריה שהצית ושכח. הוא לא אהב לעשן וגם לא אהב את הריח.
היה חסר לו משהו.
נשמעו צעדים בדשא, גרירת רגליים מעט גסה על הדשא היבש והאדמה הגרגירית, והבהובי צליליו של בד חצאית ארוכה המשתקשק ונמתח ונגרר ונרפה.
אביגיל בת עמי נעמדה מול טל אברהם והביטה בו. הוא היה שקוע בתוך כר הדשא הפראי, גבו שעון על בטון הביוב. צווארון חולצתו האדומה והדהויה היה גזור, ובלט ממנו צווארו החזק, שפלומה גברית דקה חישבה בו את מסלולה. אפו היה ישר וחד, גבותיו עבות ומחוברות ביניהן. זיפיו צמחו כמו קוצים, בלתי אחידים וגסים באזור הסנטר. שפתיו היו כווצות כששרק את המנגינה. תחת עיניו השחורות הקטנות השקועות מעט בארובותיהן היה העור רך ועייף. מבטו היה שקוע בגבעול שתלש ומולל באצבעותיו. על זרועו היתה תלויה נמלת קציר אדומה שנעלה את לסתותיה בבשרו השזוף.
הוא הרים את ראשו והביט בה, עוד מבטו מכווץ, עוד הוא שורק את המנגינה המקוטעת, עוד הגבעול מתגלגל באצבעותיו.
היא שתקה והביטה בו, והניחה את ידיה על מותניה בבלבול.
כך הם עמדו זמן מה זו מול זה, דרורים מפרכסים בכנפיהם בין התאנים הבקועות.
"אביב אמר לי שאתה מטומטם," היא אמרה לו והביטה בפניו ובהבעתו. לקח רגע למבטו המהורהר להשתנות, לבלבול לעוות את גבותיו העבות, לכיווץ עיניו להביע מבוכה.
הוא ענה: "הוא יודע שאני לא עונה לטלפונים."
"רק אמרתי. אתה יודע מה הוא יענה לך על ההכרזה הזו."
טל אברהם חייך. שיניו היו לבנות וחזקות.
"כן. שהייתי צריך להעביר אותו לפחות למזכירה שלי... איי, קצר פה כל כך האביב..."
הוא הביט בה, בשיערה השחור החלק האסוף לאחור כזנב־סוס הדוק. בפניה העגולים, בעיניה הכחולות, בתעוזה התמימה שבעיניה.
"עד מתי תהיי כאן?"
"בראשון בערב אני חוזרת לירושלים."
"אה."
הוא פזל מטה וראה את הנמלה שנתלתה על זרועו. הוא טפח על זרועו והיא נפלה.
אביגיל בת עמי שוב נתמלאה מבוכה. עיניו של טל אברהם שוב התערבלו והתעמעמו. היא אזרה אומץ ושאלה:
"כמה זמן זה יימשך ככה?"
"מה?" הוא זקף את עיניו והביט בה.
"בלי לענות לטלפונים?"
"אה..." הוא הוריד את עיניו וקימט את מצחו, "אני לא יודע מה עונים על זה."
"אתה לא נראה טוב."
"תודה על המשוב, אשתדל להשתפר."
"אתה יודע למה התכוונתי."
"כן."
"לא בא לך לצאת קצת? החברים של איתמר נפגשים בחמישי באזור."
"אני לא יכול."
התשובה שלו הרגיזה אותה. צרעה מזרחית חתכה את האוויר בדרכה ליעד חשוב ואביגיל בת עמי נדרכה.
"מה זה אומר אבל? מה זה אומר לא יכול? טל!"
"זה אומר לא יכול." טל אברהם נשא את עיניו והביט בה ברוך.
"כי?" היא התעקשה. היא ידעה שהיא דוחקת בו.
טל אברהם הרים את בדל הסיגריה מתוך סבך הדשא וכופף אותה בין אצבעותיו. "אני חלש מאוד."
"מה זה אומר בכלל? עשית בדיקות דם?"
"לא."
"ושקלת לעשות? אתה כבר כמעט חודשיים נשארת כאן. אמא שלך הייתה צריכה להזעיק אותי בגלל המצב שלך."
"והנה הגעת."
"אני רצינית, טל."
"מצטער."
השמיים הלכו והעמיקו. בין ענפי התאנה בצבצה שמש המעריבה את יומה. הדרורים לא חדלו מלפרפר בכנפיהם ולצפצף בעליזות. העלים העבים בריקוד איטי ומחושב נופפו לשלום באצבעות מתוחות, למעלה למעלה, למטה למטה.
"יש לך מישהו לדבר איתו?" היא שאלה ברוך.
"אני מדבר איתך." הוא ענה לה באדישות.
"התכוונתי - מישהו שמבין!"
הוא חייך אליה ושתק.
"טל! אתה אדם שמח. היית ילד שמח. בוא נוציא אותך מזה!"
טל אברהם הרים את עיניו והביט בה.
"אביגיל. אני לא יודע מה עושים."
"די עם זה! מתאמצים! ניסית לדבר עם אנשים? מה אתה חושב, שאתה היחיד שקשה לו? יש אנשים שמתו להם חברים!"
"אני יודע."
"והם מוצאים שמחה! יש נשים שהתאלמנו במלחמה הזו והן נותנות כוח לאחרים!"
"אני יודע."
"אל תהיה מובס!" היא הרימה את קולה בהתרגשות. כאב לה מאוד. הצבעים הלכו ונעלמו, דמותו של טל השרוע בדשא הגבוה הלכה ונעשתה רחוקה יותר. בלתי נגישה. היא לא הבינה אותו. היא רצתה שיהיה לו טוב. היא פחדה מהשתיקה שלו.
"אני חושב שאין לאן לפנות." הוא ענה לה ומבטו הזדגג.
"ניסית לדבר איתו?" היא אמרה והחוותה למעלה.
"לא יודע איך."
היא נאנחה.
"זה לא אמור להיות כל כך קשה טל. ה' אוהב אותך!"
היא אמרה את המשפט וראתה שמשהו בפניו נאטם. הוא שתק ותלש דשא בידו, מולל את הגבעול, מתח ושחרר.
דמעות עלו בעיניה. היא רצתה להגיד לו "אכפת לי ממך!" היא רצתה שידע מה היא רואה בו. היא רצתה להאיר אל חשכת עולמו. דמעות הלכו וזלגו על לחייה. היא התנשמה בכבדות.
"תתקשר לאביב." היא אמרה וחגה על צירה. "תתקשר אליו, אל תהיה חופר." היא אמרה והצטערה על שזה מה שהיא מעזה לומר לו. בצעדים כבושים של חצאית ארוכה מתנופפת ובד נמתח היא הניעה את עצמה משם והלאה.
טל אברהם נשאר שוכב במקומו. השמש שקעה כבר, הערב האפיר. זרועותיו גירדו מנשיקות גבעולי העשב הדוקר. שיניו טחנו במעגלים בתוך פיו. גם הוא רצה לומר הרבה, אך פחד שאין מי שישמע.
הוא הזדקף וניער בידיו את מקום שוכבו. הדשא עליו שכב נרמס והשתטח. הוא תלש גבעול נוסף והתחיל לצעוד בחזרה לביתו. המגגינה המקוטעת חזרה לפיו, כבדה ומסורבלת מתחילה ומתבלבלת. הגבעול עוד מתפתל בין אצבעותיו.
בתנועה חדה הוא ביתק אותו, לצליל פקיעה.