כ"ה בניסן תשפ"ב 20:15אתגר - סתם כי בא לי, נראה אתכם...אני הנני כאינני

כיתבו שיר על שתי אחיות (הן יכולות להיות הגדולה ביותר והקטנה ביותר, מתוך משפחה גדול או יחידות, חורגות, תאומות, זוג משלישיה וכדו') [אם ממש קשה לכם - קחו שני אחים], שמנסות להסביר למה הן לא דומות בכלל (למרות שהן אחיות וכנראה יש ביניהן דמיון חיצוני רב).

 

אממ... אולי הייתי צריך להקדים ככה: הרבה פעמים אומרים לשני אחים שהם דומים, אבל הם עצמם לא מצליחים להבין איך זה נכון, אפ' חיצונית.

 

מעכשיו זה שלכם...

האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?

"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]

מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!

כ"ה בניסן תשפ"ב 22:25אבל זה מאולץekselion

ואנחנו כותבים כאן מהלב

כ"ה בניסן תשפ"ב 22:27איפה הימים העתיקים ההםנקדימון
בהם הפורום שקק אתגרים והוציא מאנשים מיטב מושכל יותר מאשר פריקה של לב כבד?
כ"ה בניסן תשפ"ב 22:28יש הבדל ביןekselion

פריקה ללכתוב מהלב

 

ואני לא אתחיל להיכנס עכשיו איתך לניואנסים

כ"ה בניסן תשפ"ב 23:19אוקי, משוחררנקדימון
כ"ו בניסן תשפ"ב 14:07הוצאת לי את המילים...אני הנני כאינני


כ"ה בניסן תשפ"ב 22:43...רחל יהודייה בדם
אתגרים זה דבר שיכול להיות יפה..
זה לא חייב להיות מאולץ..
אתה נותן לזה את הרגש שלך, את המקום שלך..

וזה לא סותר את הכתיבות שאתה יוזם מעצמך, מההשראה שלך


ואני הנני כאינני, אחשוב ואנסה אחר כך לענות על האתגר. סחתיין על היוזמה
כ"ו בניסן תשפ"ב 14:08תודה!אני הנני כאינני

יותר מאשמח לראות את כתיבתך (דווקא) בעניין...

כ"ו בניסן תשפ"ב 16:13...רחל יהודייה בדם
שְׂעָרֵךְ אַדְמוֹנִי כִּשְׂעָרָה הִיא,
תָּוֵי פָּנַיִךְ חַדִּים, כְּמוֹ הַטֶּבַע,כְּפָנֶיהָ שֶׁלָּהּ
אַךְ עֵינַיִךְ הַיָּפוֹת עֲמֻקּוֹת הֵן כְּגַלֵּי הַיָּם,
וְעֵינֶיהָ, רֵיקוֹת.
עַל עוֹרֵךְ צַלָּקוֹת בִּלְתִּי נִרְאוֹת,
וְעַל עוֹרָהּ, כִּתְמֵי אַהֲבָה קְסוּמִים.
לִבֵּךְ, קְרִיעַת יַם סוּף, וְלִבָּה, יָם גָּדוֹל.

הַאִם הַכֹּל עוֹבֵד לְכִוּוּן אֶחָד,
הַדִּמְיוֹן, מְכַזֵּב
אַךְ אוּלַי , אוּלַי הַשֹּׁנִי, גַּם הוּא מְסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ
וְהַשָּׁלֵם, וְהַשָּׁבוּר אֵינָם שׁוֹנִים הֵם .
זֶה רַק הַדִּמְיוֹן, וְהַשֹּׁנִי,
הַיֹּפִי וְהַכִּעוּר.
הַטּוֹב וְהָרַע, מַרְאָה. בְּסַךְ הַכֹּל מַרְאָה .

פֶּלֶא, נִפְלָא
נִפְלָא. פֶּלֶא

🔹
כ"ו בניסן תשפ"ב 23:34תגובתי כחתימת השיר.אני הנני כאינני


כ"ז בניסן תשפ"ב 00:50רגע,אז זה מחמאה?רחל יהודייה בדם
כ"ז בניסן תשפ"ב 18:46כן.אני הנני כאינני


כ"ז בניסן תשפ"ב 19:56תודה..רחל יהודייה בדםאחרונה

עוד שרשורים מהפורום

כ' תמוז 23:30טל אברהם (שם בדואי) - [סיפור קצת משעמם]צדיק יסוד עלום

טל אברהם שכב על הדשא שמאחורי עץ התאנה כל אחר הצהריים. מרבץ הדשא בו החליט להשתרע היה צמוד לעיגול ביוב שהתבלט מהקרקע ועליו עציצים זנוחים וסדוקים על מצע קרטון מתפורר, ובהם קוצים כמושים העומדים כדחלילים. הדשא היה רענן ופראי וצמח לגובה רב, שולח גבעולים ירוקים בהירים לעקוץ בעור זרועותיו של טל אברהם. מעט הלאה משם, צעד אחד או שניים, הלאה והנה הדשא צהוב, שטוח, מקורזל ומת, ובין קרחותיו מציצה אדמת הבזלת הגרגירית והכהה כקרקפת מתדלדלת.

טל אברהם קימט את מצחו כשהרהר. הוא הרבה להרהר. קמטוטים חרשו את מצחו, התגעשו בין גבותיו, חרצו את זוויות עיניו. נמלה טיפסה על זרועו ונעצה בו את שיניה מבלי ששם לב. הוא שרק מנגינה בקיטועין, ובידיו תלש גבעולי דשא פראי, ביתק בקול פקיעת מיתר, מולל בידיו וזרה אל הרוח. שיער ראשו הקצוץ עמד מגולה תחת השמש, זיפיו זקורים כמו חיילים עיקשים הצרים על עיר. עץ התאנה שמאחוריו שקק חיים. צרעות מזרחיות זמזמו וחלפו אל מעבה ענפי העץ ומחוצה להם, טסים ומשייטים באוויר בדרכם הנחפזת ליעד לא נודע, מטילים אימה בגודלם הבלתי רגיל, בצבעיהם הבולטים, בבריונותם הידועה לשמצה. דרורים עליזים פרפרו בכנפיהם בציוצים מהירים, תנועותיהם מהירות כמו הבזקים, ציוציהם מרנינים ושלווים, הנה הם משתלהבים מעלה ומעלה - הנה הם עומדים במקומם, נתלים ברגליהם בענף מאונך, מבטם התם סוקר את הסביבה, עוד ציוץ, ועוד תעופה משולהבת. בתוך סבך העלים העבים הפרוסים כידיים ירוקות בשרניות המנופפות לאות שלום ברוח העדינה, מתוך הזמורות הגמישות האפורות בבסיס בדיהן וכמעט סגולות ומצופות שעווה בקצותיהן - גמלו וצצו פירות ירוקים עגלגלים שהידנדנו ברוח כפעמונים. יש שנבקע הפרי בבטנתו, ולוע פעור ואדמדם נוטף דבש המתיק סודותיו.

טל אברהם לא הביט בכל אלו והמשיך לשרוק את המנגינה המקוטעת, מתמסר במצחו המכווץ ובמבט עיניו הלטוש באווירו של עולם לתלישת העשבים ולפקיעתם המתוחה.

ליבו היה כבד.

לצידו, קמוטה בתוך הדשא, היתה סיגריה שהצית ושכח. הוא לא אהב לעשן וגם לא אהב את הריח. 

היה חסר לו משהו. 

נשמעו צעדים בדשא, גרירת רגליים מעט גסה על הדשא היבש והאדמה הגרגירית, והבהובי צליליו של בד חצאית ארוכה המשתקשק ונמתח ונגרר ונרפה.

אביגיל בת עמי נעמדה מול טל אברהם והביטה בו. הוא היה שקוע בתוך כר הדשא הפראי, גבו שעון על בטון הביוב. צווארון חולצתו האדומה והדהויה היה גזור, ובלט ממנו צווארו החזק, שפלומה גברית דקה חישבה בו את מסלולה. אפו היה ישר וחד, גבותיו עבות ומחוברות ביניהן. זיפיו צמחו כמו קוצים, בלתי אחידים וגסים באזור הסנטר. שפתיו היו כווצות כששרק את המנגינה. תחת עיניו השחורות הקטנות השקועות מעט בארובותיהן היה העור רך ועייף. מבטו היה שקוע בגבעול שתלש ומולל באצבעותיו. על זרועו היתה תלויה נמלת קציר אדומה שנעלה את לסתותיה בבשרו השזוף.

הוא הרים את ראשו והביט בה, עוד מבטו מכווץ, עוד הוא שורק את המנגינה המקוטעת, עוד הגבעול מתגלגל באצבעותיו.

היא שתקה והביטה בו, והניחה את ידיה על מותניה בבלבול.

כך הם עמדו זמן מה זו מול זה, דרורים מפרכסים בכנפיהם בין התאנים הבקועות.

"אביב אמר לי שאתה מטומטם," היא אמרה לו והביטה בפניו ובהבעתו. לקח רגע למבטו המהורהר להשתנות, לבלבול לעוות את גבותיו העבות, לכיווץ עיניו להביע מבוכה.

הוא ענה: "הוא יודע שאני לא עונה לטלפונים."

"רק אמרתי. אתה יודע מה הוא יענה לך על ההכרזה הזו."

טל אברהם חייך. שיניו היו לבנות וחזקות.

"כן. שהייתי צריך להעביר אותו לפחות למזכירה שלי... איי, קצר פה כל כך האביב..."

הוא הביט בה, בשיערה השחור החלק האסוף לאחור כזנב־סוס הדוק. בפניה העגולים, בעיניה הכחולות, בתעוזה התמימה שבעיניה.

"עד מתי תהיי כאן?"

"בראשון בערב אני חוזרת לירושלים."

"אה."

הוא פזל מטה וראה את הנמלה שנתלתה על זרועו. הוא טפח על זרועו והיא נפלה.

אביגיל בת עמי שוב נתמלאה מבוכה. עיניו של טל אברהם שוב התערבלו והתעמעמו. היא אזרה אומץ ושאלה:

"כמה זמן זה יימשך ככה?"

"מה?" הוא זקף את עיניו והביט בה.

"בלי לענות לטלפונים?"

"אה..." הוא הוריד את עיניו וקימט את מצחו, "אני לא יודע מה עונים על זה."

"אתה לא נראה טוב."

"תודה על המשוב, אשתדל להשתפר."

"אתה יודע למה התכוונתי."

"כן."

"לא בא לך לצאת קצת? החברים של איתמר נפגשים בחמישי באזור."

"אני לא יכול."

התשובה שלו הרגיזה אותה. צרעה מזרחית חתכה את האוויר בדרכה ליעד חשוב ואביגיל בת עמי נדרכה. 

"מה זה אומר אבל? מה זה אומר לא יכול? טל!"

"זה אומר לא יכול." טל אברהם נשא את עיניו והביט בה ברוך.

"כי?" היא התעקשה. היא ידעה שהיא דוחקת בו.

טל אברהם הרים את בדל הסיגריה מתוך סבך הדשא וכופף אותה בין אצבעותיו. "אני חלש מאוד."

"מה זה אומר בכלל? עשית בדיקות דם?"

"לא."

"ושקלת לעשות? אתה כבר כמעט חודשיים נשארת כאן. אמא שלך הייתה צריכה להזעיק אותי בגלל המצב שלך."

"והנה הגעת."

"אני רצינית, טל."

"מצטער."

השמיים הלכו והעמיקו. בין ענפי התאנה בצבצה שמש המעריבה את יומה. הדרורים לא חדלו מלפרפר בכנפיהם ולצפצף בעליזות. העלים העבים בריקוד איטי ומחושב נופפו לשלום באצבעות מתוחות, למעלה למעלה, למטה למטה.

"יש לך מישהו לדבר איתו?" היא שאלה ברוך.

"אני מדבר איתך." הוא ענה לה באדישות.

"התכוונתי - מישהו שמבין!"

הוא חייך אליה ושתק.

"טל! אתה אדם שמח. היית ילד שמח. בוא נוציא אותך מזה!"

טל אברהם הרים את עיניו והביט בה.

"אביגיל. אני לא יודע מה עושים."

"די עם זה! מתאמצים! ניסית לדבר עם אנשים? מה אתה חושב, שאתה היחיד שקשה לו? יש אנשים שמתו להם חברים!"

"אני יודע."

"והם מוצאים שמחה! יש נשים שהתאלמנו במלחמה הזו והן נותנות כוח לאחרים!"

"אני יודע."

"אל תהיה מובס!" היא הרימה את קולה בהתרגשות. כאב לה מאוד. הצבעים הלכו ונעלמו, דמותו של טל השרוע בדשא הגבוה הלכה ונעשתה רחוקה יותר. בלתי נגישה. היא לא הבינה אותו. היא רצתה שיהיה לו טוב. היא פחדה מהשתיקה שלו.

"אני חושב שאין לאן לפנות." הוא ענה לה ומבטו הזדגג.

"ניסית לדבר איתו?" היא אמרה והחוותה למעלה.

"לא יודע איך."

היא נאנחה.

"זה לא אמור להיות כל כך קשה טל. ה' אוהב אותך!"

היא אמרה את המשפט וראתה שמשהו בפניו נאטם. הוא שתק ותלש דשא בידו, מולל את הגבעול, מתח ושחרר.

דמעות עלו בעיניה. היא רצתה להגיד לו "אכפת לי ממך!" היא רצתה שידע מה היא רואה בו. היא רצתה להאיר אל חשכת עולמו. דמעות הלכו וזלגו על לחייה. היא התנשמה בכבדות. 

"תתקשר לאביב." היא אמרה וחגה על צירה. "תתקשר אליו, אל תהיה חופר." היא אמרה והצטערה על שזה מה שהיא מעזה לומר לו. בצעדים כבושים של חצאית ארוכה מתנופפת ובד נמתח היא הניעה את עצמה משם והלאה. 

טל אברהם נשאר שוכב במקומו. השמש שקעה כבר, הערב האפיר. זרועותיו גירדו מנשיקות גבעולי העשב הדוקר. שיניו טחנו במעגלים בתוך פיו. גם הוא רצה לומר הרבה, אך פחד שאין מי שישמע.

הוא הזדקף וניער בידיו את מקום שוכבו. הדשא עליו שכב נרמס והשתטח. הוא תלש גבעול נוסף והתחיל לצעוד בחזרה לביתו. המגגינה המקוטעת חזרה לפיו, כבדה ומסורבלת מתחילה ומתבלבלת. הגבעול עוד מתפתל בין אצבעותיו. 

בתנועה חדה הוא ביתק אותו, לצליל פקיעה.

 

 

 

כ' תמוז 23:48וואו אחי. וואו.ימח שם עראפת
אהבתי ממש. ממש ממש ממש. וכמובן אני מזדהה מאד.
כ' תמוז 23:55תודה רבה לכל מי שיקרא. קצת מחשבות על הסיפורצדיק יסוד עלוםאחרונה

קודם כל אני שמח כי כבר הרבה זמן לא כתבתי, וגם אם כן אז לא ממש ככה, לכתוב סיפור עם אווירה ועם תיאורים ויחסית אפיון דמויות. לא כל כך ידעתי לאן אני מכוון בסיפור אבל מאוד ידעתי איזו אווירה אני רוצה להבליט ולהרגשתי די הצליח לי. לקראת הסוף אפילו התרגשתי תוך כדי הכתיבה.

קראתי לגיבור "טל אברהם". קראתי לו טל, כי טל מתקשר לתחיית המתים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל (ישעיהו כ"ו י"ט). אברהם - לא יודע, חשבתי שאולי הוא יבטא גם קונפליקט רעיוני מסוים, כלומר חוסר ההצלחה שלו בדת תהיה קשורה להיותו אוניברסלי (אב המון גויים). אבל זה כמעט ולא קשור לדמות. חשבתי אולי תוך כדי הכתיבה להחליף לשם אחר שקשור לנושא המרכזי של תחיית מתים ולא הצלחתי אז השארתי ככה. אהבתי את זה שלאורך כל הסיפור למעט כשאביגיל בת עמי מדברת אליו הוא מוזכר בשמו המלא.

 

אביגיל בת עמי - חיפשתי שם דוסי, אבל אני שמח כי אביגיל נותן תחושה של חוסן, וגם יש בזה את המילה "גיל". בת עמי (שאין לי מושג אם יש כזה שם שני / שם משפחה) נותן לי את המימד של הלאומיות, כלומר תוספת כוח ושייכות לעומת הזרות והבדידות של טל אברהם.

 

את טל אברהם ציירתי בקווים קשים. השיער שלו קצוץ כמו חיילים במצור, השיניים שלו חזקות, החולצה שלו גזורה ודהויה. הרבה תחושה של קמטים וגם של שיער גברי (בין הגבות ועל הגרון). השתדלתי להימנע מהרצון לצייר אותו כגבר מושלם ונטול חסרונות, ואמנם לתאר אותו כאדם חסון אבל כן קצת קשה. את אביגיל בת עמי נמנעתי מלצייר בפרוטרוט (אולי מטעמי צניעות?) אבל כן הודגשה החצאית הארוכה שלה, השיער האסוף בהידוק, הפנים העגולות שלה (שבעיניי בבירור מסמל תום ילדות) והעיניים הכחולות. רציתי שאביגיל תגלם קונפליקט מאוד מפורסם של אנשים טובים ורחומים ואמיתיים עם לב חם שההתמודדות שלהם מול דיכאון של אחרים קשה להם במיוחד, כי הם מרגישים שידם על התחתונה מול הקהות של האדם האבוד.

 

מבחינת אווירה - יש הרבה אלמנטים. השתדלתי להימנע מסימבוליזם במובן הקלישאתי שלו ויותר לרצף את הסיפור באלמנטים שייתנו גוונים. כלומר אני לא בדיוק יודע מה מסמל הגבעול והתלישה שלו, ולא חושב שזה משל לכך שטל אברהם גודע כל הזדמנות לצמיחה. אבל יחד עם זאת הטקסט כן הלך קצת למקום הזה. הסיגרייה גם קשורה לזה איכשהו. היא מסמלת איזו זרות עמוקה יותר של טל אברהם, מין ניסיון להשחית אפילו בלי שמחה. אני חושב שמורגשת מול הסיגרייה האמביוולנטיות שמעידה שעוד יש עם מי לעבוד.

הדשא מעניין - לכאורה הייתי מצפה שאביגיל תעמוד איפה שיש צמיחה ולבלוב וטל אברהם ישב איפה שהכל נובל. אז כן, הוא נשען על הביוב (שדווקא לרגע לא התייחסתי אל הביוב כסימבול, סתם עזר לי לדמיין ככה את התפאורה), אבל מעבר לריאליזם שבדשא הזה שבחלקים מסויימים הוא צהוב ומת ובחלקים אחרים הוא צומח פרא, אני הרגשתי גם שיש שם משהו אבוד, גם ברובד הפשוט שאדם אבוד הולך לשבת שעות בדשא וגם ברובד עמוק יותר, שהכל שם יוצא משליטה, והדשא מודגש כל הזמן בכך שהוא עוקץ ודוקר ובכך שהוא נתלש ונחתך.

האלמנטים של עץ התאנה היו לי חזקים. קודם כל - הכל ריאליסטי, כלומר גם בלי מימד של אווירה נראה לי שיחסית דייקתי לתאר את הרחש שבעץ תאנה רגיל. אבל אני חושב שהוא נתן איזה אלמנט של פרא. האלמנטים היו: 1) הצרעה המזרחית (דבור). 2) הדרורים. 3) העלים המנופפים. 4) התאנים. לא מספיק יודע מה כל אחד מהם סימל.

 

השריקה של טל אברהם הכי הכאיבה לי. לכל אורך הכתיבה היא הרגישה לי מרוטשת, אבודה, לא קשורה. לא הורגש אפילו שהיא מלודית...

-

כתבתי בגישוש, לא ממש ידעתי לאן זה ילך וגם הרבה דברים לא לגמרי ברורים לי. אבל הכאב במפגש ביניהם, והמבוכה וחוסר האונים נגעו לליבי ואני שמח על זה.

 

אם מישהו פגש משהו בסיפור ורוצה לשתף אשמח לשמוע. תודה!

כ' תמוז 00:28...כְּקֶדֶם

אהבה היא מהדברים האלה שמילים חוטאות להם


קול ה' בדממה

כ' תמוז 17:46אולי תוספת לדברים.....נועם לי

בְּלֵיל שֶׁהַשְּׁקִיטָה מִתְמָזֶגֶת בָּנוּ,
כְּמוֹ קַדִּישׁ שֶׁנִּשְׁקָף מִתּוֹךְ
מַטָּה מִקְדָּשׁ,
נוֹדֶדֶת בְּחוֹשֶׁךְ כְּמוֹ נְבִיאָה עִוֶּרֶת.

בְּלִי מוֹרָא,
כָּל תְּנוּעָה — קָדוֹשׁ עַל סַף תִּשְׁלֵיל.
כְּמוֹ תֵּבַת בְּרִית סוֹעֶרֶת,
פְּסוּקִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּתַּלְמוּד.

הַאַהֲבָה הַזּוֹ — שִׁכְרוֹן שֶׁל תְּהוֹם וְרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ אֲנִי צוֹלֵל כְּמוֹ בבֵּית מִקְדָּשׁ.
בְּקוֹל רַךְ שֶׁל תְּהִלִּים,
וַאֲנִי מֵעֵז לְהַגִּיעַ לְשָׁמַיִם כקָרְבָּן.
 

כ' תמוז 22:26לאלא אחיכְּקֶדֶם
כל מילה מיותרת
כ' תמוז 22:48נחמד!צדיק יסוד עלוםאחרונה
כ' תמוז 23:58שישוב האדם אל עצמועַלְמָה1

יצאתי מדעתי,

תכף אשוב.

תקראו לי אם יהיה משהו חשוב?


נעלתי את הלב,

הוא לא פנוי עכשיו.

תקראו לי רק אם הלב שלו גם שב.


***


אז אטמתי את האוזניים,

חשבתי שלא אשמע,

אבל רואים את הקולות,

וזהו צליל של נחמה!


שותקת,

מקשיבה לזעקתה של הדממה.

נבוכה,

בין נפתולי ליבה של העלמה.


***


מפסיקה לברוח,

מתחילה להקשיב.

ואם משהו לא נוח,

מותר שזה יכאיב.


העיקר להרגיש,

העיקר לא להדחיק.

ו.. כשנותנים לזה מקום,

זה כבר פחות מעיק! (:

כ' תמוז 17:34שיר שיצא לי...נועם לי

בְּלֵיל שֶׁהַשְּׁקִיטָה מִתְמָזֶגֶת בָּנוּ,
הִיא רוֹכֶנֶת עָלַי כְּמוֹ קַדִּישׁ שֶׁנִּשְׁקָף מִתּוֹךְ
שֶׁלָּהּ — מַטָּה מִקְדָּשׁ,
נוֹדֶדֶת עמי בְּתוֹךְ הַחוֹשֶׁךְ כְּמוֹ נְבִיאָה עִוֶּרֶת.

יָדֶיהָ לוקחות אֶת חַטָּאִי בְּלִי מוֹרָא,
כָּל תְּנוּעָה — קָדוֹשׁ עַל סַף תִּשְׁלֵיל.
הִיא במרכבה כְּמוֹ תֵּבַת בְּרִית סוֹעֶרֶת,
הַמילים — פְּסוּקִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּתַּלְמוּד.

הַאַהֲבָה הַזּוֹ — שִׁכְרוֹן שֶׁל תְּהוֹם וְרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ אֲנִי צוֹלֵל בֵּיןָ עולמות כְּמוֹ בֵּית מִקְדָּשׁ.
הִיא לוֹחֶשֶׁת לִי קשה בְּקוֹל רַךְ שֶׁל תְּהִלִּים,
וַאֲנִי מֵעֵז לְהַגִּיעַ לְשָׁמַיִם מִבֵּין.

וּכְשֶׁהַבֹּקֶר זוֹרֵחַ עַל הַמַּצָּע,
אֲנַחְנוּ מֻתָּשִׁים כְּכֹהֲנִים שֶׁסִּיֵּמוּ קָרְבָּן.
שֶׁכֵּן המקום הַזֶּה — לֹא סְתָם אֶלָּא סוֹד נִגְלָה.

 

י"ז תמוז 03:11..אור שחר

הַחַיִּים חֲזָקִים מִמֶּנּוּ. הֵם צוֹעֲדִים אֶל הַטּוֹב גַּם מִבְּלִי שֶׁנְּבַקֵּשׁ.

וְהֵם יְגַלּוּ טוֹב דַּרְכֵּנוּ גַּם אִם לֹא נִבְחַר.

הֵם פּוֹרְצִים לְתוֹכְךָ בְּלִי הַזְמָנָה,

כְּמוֹ אַחְיָן שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם עָצוּב בִּמְיֻחָד,

בְּלִי הוֹדָעָה וּבְלִי לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת.

פָּשׁוּט נוֹלָדִים וּמַפְצִיעִים וּבְקוֹל יְבָבָה מוֹדִיעִים שֶׁהֵם כָּאן.

קַיָּמִים. כַּנִּרְאֶה לָנֶצַח.

לֹא מִתְכַּוְּנִים לָזוּז כָּל כָּךְ מַהֵר.

י"ז תמוז 23:29וואוו, חזק מאוד ❤️עַלְמָה1אחרונה
תודה רבה על זה
י"ד תמוז 02:09חצי בן אדםדוד.ב

הוא לא שלם,

הוא חצי בן אדם,

הוא לא עצוב,

הוא לא שמח,

הוא חצי בן אדם

הוא בייניש

 

(יש הערכה וכבוד, אבל גם כאב, גם אני בעברי בייניש)

י"ד תמוז 02:16מממ אפשר לבקש הסבר? 🙊עַלְמָה1אחרונה
פרסומת
י"ב תמוז 00:34..מוריה.

אלוקי,

מה יש בי? מה שמת בי?

אני מתבוננת בי, מנסה ללמוד,

רואה גוף, מסורבל, גמלוני.

רואה נפש, עייפה, מתוחה.

אם אני מעמיקה להביט, רואה גם נשמה, מחפשת, מתפללת, מבקשת.

כל רובד וחוסריו, כל רובד וההשלמה אליה הוא כוסף.

מביטה אליך, הכל מושלם, הכל קיים.

ואותי בחרת לברוא? אותי החסרה? אותי על שלל רבדי וצורותי?

מלאת השתוממות, שומעת את תשובתך, כן.

י"ד תמוז 02:19היי אחות יקרה שולחת חיזוקעַלְמָה1אחרונה
והתשובה בסוף חזקה לדעתי, כן! הוא בחר לברוא אותנו חסרים, חסר שלא נוכל אף פעם להשלים. הוא נתן לנו את התפקיד לגלם את הדמות הזאת שהוא יצר אז עם כל הפגמים שלה אנחנו מבינים שהיא, הדמות הזאת, היא התפקיד שלנו, המשימה שלנו כאן בעולם הזה הוא להכנס לדמות הזאת ולהביא אותה להכי טוב שלה. לא ביחס לאחרים, אלא ביחס לעצמה, ביחס למה שהקב"ה מצפה מהשמות הזאת במסגרת היכולות שלה.
ז' תמוז 08:31קצה נפשי בכם, פתייםימח שם עראפת

קצה נפשי בכם, פתיים.

שקרים זורמים מדובר צה"ל כמו מים,

ואתם לכל מילה מאמינים,

בלי לבדוק את ששומעות האזניים.


ארבע גירסאות לפחות הוא החליף,

ועדיין כל מילה קודש ואמת.

לא הזכיר בכלל את הירי באסיף,

שיקר שאין נפגעים (אולי נפגע זה רק מי שמת?)


כשהתברר ששיקר, והנער נפצע,

טען שנפצע מאלפ"ה- כדור גומי או ספוג.

וכששוב התברר ששיקר בחוצפה,

והרנטגן הוכיח שהנער נורה, מה אמר הדמגוג?


צה"ל לא ידע, העיז פניו הרשע.

ומיד כשהוכח שצה"ל ידע גם ידע,

תמונת הפצוע וחייל, המחפה על פשע,

שינה הדובר טקטיקה וגירסה בדה:


סיור שגרתי, קילומטרים מ"תקיפת" המג"ד,

הותקף באבנים מצד מזרח.

הכוח הבחין ברעולי פנים, וירה באוויר בלבד.

הידד, אלו זורקי אבנים, הבה נגיל ונשמח.


כולכם הפתיים צוהלים ושמחים,

הנה! נתגלתה האמת!

האמנם? עוד לא הפקתם לקחים?

אז בואו נבדוק את הגירסה שעצמה סותרת:


בסרטון אומר החייל, שהוא ירה ב60 מעלות.

כלומר, אף אחד לא אמור להיפגע.

ועוד, הוסיף החייל באותו סרטון מעליל עלילות,

שהוא לא מצא אף אחד כשחתר למגע.


אני אסביר שוב, למי שלא הבין,

נער שכדור חדר מהיד לגבו, לא יכול לברוח.

אבל לא היה שם אף אחד, טען החייל ה"אמין".

אז שוב, הנער לא יכל לברוח. מקסימום לצרוח.


סתירות נוספות קיימות בסיפור,

עוד חזון למועד, לדין בפני שופט השופטים,

כל שקרן וכל שומע לשון הרע, ייתן דינו ביום הכיפור,

אך עד אז- קצה נפשי בכם, ממלכתיים.

י"ד תמוז 19:48שכוייח גדול.ה' אור לי.

והלוואי שהצדק יעשה.

 

ט"ו תמוז 18:06אמן.ימח שם עראפתאחרונה

You may like

פיקוד העורף