שוב אח.

מתוך השאלה אתה יכול להבין שהשאלה היא לנשואים/ות

פה משהו שמונע מנשואים להכנס ולקרוא?

אח יקר אני לא מפלה נשואים לרעה (;

בפרטיות בתור ביטויים לאהבה 

2 דוג' כהכוונה

מה הצורך בפרטיות אם זה להוריד זבל?

אין לי שום רצון או כוונה למשהו אישי 

שלא ניתן לומר בפהרסיה.

עם כל הכבוד, קצת פרופורציות

ישמור אותך צדיק.

לא כל מה שאתה מבין אומר בהכרח שהבנת נכון.

ואם אתה חושב שיש מקום לרווק לשאול אדם נשוי 

על ביטוים של אהבה בדרך שאתה פירשת אז המצב חמור מאוד.

(ולא רק לרווק)

אינם ביטויים לאהבה והערכה.  

ולא התכוונתי לדברים לא צנועים. כי ברור שאותם לא עושים כל יום.  יש תקופות של הרחקות.

ואתה ביקשת מה שעושים כל יום.

אז אל תכניס דברים לפי שלא אמרתי או התכוונתי.   

צודק.

א. פעולת תחזוקת הבית בהחלט יכולה להיות סימן לאהבה. אני למדתי שאם אני עושה מטלה שלרוב מי שעושה אותה הוא בעלי- זה בהחלט נחשב כמחווה. כנ''ל הפוך. גם בשפות האהבה יש שפה הנקראת 'שירותים'. אל תמהר לפסול.

ב. צרם לי המונח שלך של 'דברים לא צנועים'. תכתוב 'דברים שהצנעה יפה להם'.

אבל אין פגם בצניעות בין איש לאשתו. וזה דיוק חשוב, כי לצערנו החינוך של 'מיניות=חוסר צניעות' פוגם רבות בשלום בית של אנשים.

והשואל מבקש לדעת מה המעשה שעושים כל יום, כאקט של חיבה ואהבה.

לא פעם ב…

לא כמחווה, אלא כמעשה קבוע.

(נשיקת פרידה בבוקר, כשהראשון מבני הזוג יוצא מהבית - היא למשל מחווה של אהבה, אבל יש ימים שמנועים מלנשק).

ולעניין ההתנסחות של צניעות - מקבלת את התיקון!!)

בהודעה עצמה, במנותק מה הקשר של השרשור.

בהודעה עצמה נכתב- 'אינסוף פעולות תחזוקה הבית אינם ביטויים של אהבה והערכה'.

וזה, כאמירה כללית, לא נכון בכלל.

מסכימה שפעולת תחזוק שנעשית באופן יומיומי, לרוב לא תיתפס כמחווה של אהבה (אבל בעיניי זה בעיקר בגלל העיוורון של בן הזוג, לא בגלל שהיא אינה כזאת. למשל- בעלי הוא המתדלק הכמעט בלעדי של הרכב. אם לי יש מחר נסיעה ארוכה, הוא יעצור לתדלק גם בזמן לא נוח בעליל. לרוב, אני לא רואה את זה. וזה בהחלט לא מה שהייתי כותבת כתשובה לשאלה של פותח השרשור. ועדיין, זו פעולה של אהבה).

אומנם לא אקט שנעשה יום יום

אך בעיני זה הדוג' הכי יפה לגילוי אהבה

שעליו שאלתי, לא פרחים כל בוקר ולא בונבונירות

חיי שגרה שבתוכם רואים ומגלים את האהבה של האחד לשני.

כרווק ארשום לעצמי בלי נדר לנכס מטלה אחת לעצמי ובכך אוריד

מהאישה לפחות דבר אחד מדברים שיכלה לעשות.

תודה לבעלך(:

קטנות וגדולות, שנעשות לפי צורך, כאשר זה באמת מפנק את הצד השני.  

אבל נקודת המוצא שלך היתה "יום יום"   - לזה אין תשובות ודוגמאות.  

להביא לי מים , לכבות את האור

לסחוב דברים שאני לא מצליחה 

כשאני לומדת זה מפנק אותי

ועם זה עם שוקולד אז בכלל

לשאול מה שלומי, איך עבר עלי היום, בהתעניינות כנה.

אני חושבת שהמשותף לתשובות (וגם לתשובות שאתה עונה לעצמך) זה לראות מה השני צריך, מה ישמח אותו

וזה חלק מהתנועה של הזוגיות.

כל אדם יבטא בדרכו איך הוא מראה לבן הזוג שהוא חשוב לו.

לכל המגיבות ולמגיב היחידי(מקווה שזה לא מעיד על משהו)🫤

אך לא הייתי רוצה אקטים ספציפיים של גילויי חיבה ביום יום. מספיק לחייך אליי כשאני מגיע הביתה או לדבר אליי יפה מנומס ונחמד.

פעם באף־פעם אפשר להיות רומנטי כלפיי, אבל אם זה ברמה יומית זה אש גבוהה מדי לטעמי.

להוריד את הזבל לא כזה רומנטי, בסופו־של־דבר יש דברים שצריכים לעשות בבית ואיכשהו מתחלקים, לגבי להכין תה וארוחות בוקר וכו' אני לא כל־כך אוהב שעושים בשבילי את הדברים האלה, זה מרגיש לי לא נעים.

ויביא לי למיטה

ושכל בוקר ימשיך לשלוח לי הודעה מה אכלת???

אחרי שכבר עשינו דור ישרים בתחילת הפגישות (אני לא זוכרת בדיוק איזו).

והתשובות הגיעו לפני חודש בערך...

בכל מקרה, אם זה דחוף, תמיד אפשר ללכת למקומות פרטיים ולקבל תשובות מהירות תמורת תשלום הוגן.

דל''פ:

לדעתי אם זה דחוף, אז זה לא דחוף...

כלומר אם זה דחוף בגלל שמאוד מאוד רוצים להתחתן עם מישהו ספציפי, אז זה לא דחוף בכלל: פשוט תתחתנו ובמקרה הכי גרוע תעשו PGD *.

אם עושים את הבדיקה לא בשביל מישהו ספציפי אלא לפני שמתחילים לצאת, אז זה כן סביר לדעתי לסרב לצאת עם מישהו אם שני הצדדים נשאים של אותה מחלה גנטית.

אבל אם כבר מכירים ורוצים להתחתן, אז חבל לוותר כשהיום זכינו בטכנולוגיה שיכולה להביא ילדים בריאים גם אם שני ההורים נשאים.

*כן, אני יודע שזה לא פשוט בכלל, אבל גם לוותר על חתונה עד שסוף סוף מוצאים מישהו, זה לא פשוט בכלל.

ככה לא נוצרים קשרים בין בני אדם. אם אתה מנסה לצנן את ההתלהבות של ההתחלה אתה מצנן את הקשר עצמו.

זאת לא סוללה של טלפון שאפשר להשתמש בה באופן חסכוני כדי שהיא שהיא תחזיק כמה שיותר זמן. אי אפשר להנדס רגשות ככה.

ובכל אופן, השחיקה נוצרת אחרי שנים רבות של חיים משותפים יחד באותו בית, רמת של קרירות בתקופה של הדייטים/אירוסים לא תשפיע על זה. דווקא התלהבות ראשונית ופרפרים תגרום למעבר להיות יותר נחמד וקל לעיכול ולא קפיצה אינטסיבית לכל הקרבה שבעולם עם אדם שאתה בקושי מדבר איתו פעם בשבוע.

השלב הזה, המרגש והמיוחד הוא מאד מאד משמעותי לבנייה.

הוא מאפשר התמסרות, הוא מאפשר יציאה מאזור הנוחות שלי כדי לבנות גשר לבן הזוג.

ההצעה שלך היא מאד רציונאלית, ובדיוק לכן היא לא נכונה ולא ישימה.

כי הרגש החזק הזה נוצר כדי להדליק את האש, רק אחרי שהאש קיימת בעוצמות מיוחדות זה מאפשר לזוג להוסיף עצים לתוך האש ולשמור על הגחלת.

וזו עבודה משמחת שנדרשת מבני 2 הזוג, היא שונה מההתחלה אבל עם אהבה עוצמתית, אפילו יותר מההתחלה..

זה יוצר חיבור חזק. החכמה זה לדעת להשאיר, להרחיב ולהעמיק אותו. להפוך אותו מאש בוערת שסופה להיגמר, למים שזורמים במעגליות. וכשיש מים שזורמים במעגליות, למרבה הפלא גם האש תתעורר מדי פעם ותבער בעוצמה.

כשנולד ילד חדש למשפחה, מתרגשים. אח"כ ההתרגשות מתקהה, אבל השמחה והאושר נשארים, למרות הקשיים. והאהבה לילד רק גדלה עם הזמן, ככל שמכירים אותו יותר וככל שהוא מתפתח יותר.

את העקרון הזה צריך לקחת לקשר הזוגי.

בחור מוצא מישהי שהוא פשוט מתחבר אליה והיא אליו וגם יש התאמה בשאר המישורים. הם מתחתנים. הוא מכיר ומגלה אותה יותר. אחרי כמה זמן היא הופכת לאמא. הוא מגלה בה עוד תכונות יפות, עד כמה היא מסורה ואכפתית לדוג'. וככה תמיד מתקדמים ומגלים עוד ועוד ומתחברים יותר בעומק. אין עמידה במקום.

הוא מסתכל על הילד האהוב שלו ורואה אותה בו, והכל מחובר והכל מתחדש והכל במקום גם בלי כל מיני גיוונים. טיול לילי של רבע שעה יוצר תחושת רוגע יחד עם חיבור עמוק וזה הכי מיוחד. לפעמים סתם ביום רגיל עולה בו התרגשות אליה, "לפעמים כשסתם צופה על הבנות כל כך קשה לי להחזיק את הדמעות".

מפה אפשר להתקדם- לגוון כדי להתחבר יותר ולהנות יותר. אבל גיוון לא יכול להחליף מהות. כמו שעם הילדים שלך יש שמחה ואהבה ביומיום הפשוט גם בלי גיוונים והגיוונים רק מוסיפים.

אין חוויה חזקה יותר מחיבור פנימי. זה נכון גם פיזיולוגית.

זה גם לא כ"כ הגיוני שבתחילת חיי הנישואין יש הרבה זמן ביחד ובכל זאת לא נמאס, ואילו בהמשך, כשטרודים יותר בעבודה ומשפחה וכו' ויש פחות זמן זו לזה, לא קופצים על כל שנייה פנויה שיש יחד ונהנים ממנה ונרגעים ומתמלאים.

לכן זה נשמע לי שהשאלה היא לא "איך שומרים על הגחלת" אלא "איך הגענו למצב שצריך לשמור על הגחלת ובלעדי זה היא נכבית". זה כמו שאם מישהו שלומד תורה הרבה שנים יגיד "ככל שאני לומד יותר שנים, יותר קשה לי לשבת וללמוד" נבין שיש פה בעיה מהותית באופן חיבור שלו לתורה.

יש אנשים נרקיסיסטים, אבל רובנו נורמטיבים, שבאמת רוצים זוגיות טובה ולאהוב ולהשקיע וזה נותן לנו סיפוק. אז השאלה היא איך מגיעים למצב הזה של שחיקה. לי זה נראה שיש בעיה מהותית כלשהי וזה לא סתם עניין של "טבע האדם".

יכול להיות שבגלל שאני רווק הרבה שנים ויותר מרגיש את החוסר אני רואה את זה ככה, שהרי עובדה שזו בעיה נפוצה, אבל זה לא אומר שהמבט שלי לא נכון מבחינה עקרונית.

יש בפוסקי ההלכה גדרים מה מותר ומה אסור לגבי גוי של שבת. כמובן שעושים לפי ההלכה. אבל לא כל בחורה שקראה כמה פסוקים תחליט לפי מה שנדמה לה.

רק כי היא דעתנית, ובטח גם פמיניסטית.

אז רק כדי להטריל הייתי מראה לה את הפסוק ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך ומבקש ממנה לקרוא לי "אדוני המושל" ולפני שהיא מגיבה אומר לה בחיוך, אישה שלא תקרא לבעלה אדוני המושל כמו שאני מבין מהפסוק אז זה קו אדום בעיניי שמסמל הרבה דברים רעים, ואז זורק אותה.

וכמובן מצטרף ל@הסטורי לעיל מינה.

מרושע. נקמני.

אהבתי

אולי יש לה ג'וק ספציפי על העניין הזה לכו תדעו

הייתי שואלת אם יש לה עוד גבולות אדומים

יכול להיות שטעתה, לא הבינה טוב, לא מכירה את ההלכה עד הסוף... קורה.

זה ממש לא הופך אותה לקראית.

אם חבר חילוני ישאל אותי מה הבעיה לנסוע במכונית בנזין בשבת, כנראה אענה לו שבתורה נאסר להדליק אש בשבת.

לא אגיד לו שהפסוק הזה גם נפסק להלכה ברמב''ם, ואחר כך בשולחן ערוך וברמ''א. פשוט אגיד שהתורה אסרה, אולי גם אצטט את הפסוק.

סתם דוגמה, כמובן, באותה המידה אוכל לכתוב עוד עשרות דוגמאות אחרות.

זה לא ש''אסור'' ללמוד הלכה מהתורה, ומי שלא יודעת שיש פסוק שחז''ל פירשו בצורה שונה מהפשט היא לא אוטומטית קראית.

ניכר שהיא לא מכירה היטב את הלכות שבת, או שהיא הולכת לפי קראות..?

ובלי קשר, האזהרה הזו מראש מוזרה.

ובלי קשר 2, אני לא מתחברת לאנשים שמציבים אולטימטום בלי להקשיב, בטח בדברים שהם לא מבינים בהם

ועם קשר 3, היא לא גמישה מחשבתית

ועם קשר 4: היחס לגישה הלכתית כזו או אחרת - את הטוו הגבר נותן בעיקר. והיא נשמעת שתלטנית

אז מסקנה: אם הייתי אתה, ברח!

מזכיר לי קצת את הבחורות הנחמדות עד למאוד שכותבות ככה בדיוק:

"לא מעשן!!"

"לא שותה!!"

"לא לפנות אליי אם אתה.."

"לא לפנות בלי.."

"לא עוברת למקום אחר!!"

"אני לא רוצה להתחתן!!"  - אה סליחה זה הן לא כותבות אבל ממש קל לי לדמיין אותן אומרות את זה משום מה.

גם אם נניח ואני עומד בכל הקריטריונים למשרה רבתי הנ"ל, אעדיף למשוך ידיי מחשש קל לחיי. וד"ל.

ועכשיו באמת למה הסימני קריאה? הם מפחידים. 

אם המזגן מכובה והמטפלת של סבתא שלי הדליקה אותו .. יכול מאוד להיות שבגללי אמרתי חם לי.. ובום דקה אחרכ היא הדליקה .. אמרתי לה השתגעת??

ואז היא אמרה לי אני גויה מותר לי

זהו חיללתי את השבת ??

אולי היה עדיף לנסח קצת אחרת אבל בכל מקרה לא עברת אפילו על דברי חכמים.

אם את ממש רוצה - תתני לה משהו במוצש

א' אמירה לנכרי היא שבות ולא "חילול שבת".

ב' כל עוד גם המטפלת נהנתה מהדלקת המזגן - אין עם זה בעיה.

ואז הדייט עובר להר המנוחות

ואני מוכן להדריך אותה.

כי היא לא יכולה לפרש את התורה בעצמה

לא כל אחד יכול להמציא פירושים

גוי שלא התגייר יכול לעשות מלאכה בשבת.

אין לו עניין בשמירת שבת (ואפילו בעייתי שישמור לדעת חלק מהפוסקים)

מותר לשאול שאלות

יש תשובות להכל.

לא להמשיך זה וודאי,

באותו רדע הייתי אומר. את דעתי הכנה ומסיימת את הדייט.

כמובן שלפני שנפרדים הייתי מבקשת אם שם אימה לתפילה על בריאות הנפש.

יש לה 3 ילדים בבית

אחד מהם בן חודשיים

שעה אחרי כניסת שבת נופל החשמל

שואל אותה מה היא עושה במקרה הזה?

וישר עונה לה: את תופסת גוי של שבת מהאוזניים ומביאה אותו גם אם הוא לא רוצה

שזה מצריך שאלת רב/לימוד הסוגייה לעומק.

מצאה חן בעיניו

ליצור סקרנות שתגרום לך לפנות

לפחות הבינה המלאכותית הבינה

אני מבינה לגמרי את התסכול שלך! הביטוי "אספר בהמשך" בפרופילי היכרויות הוא באמת די מעצבן ולא יעיל.

הנה כמה סיבות למה אנשים משתמשים בו ומה הבעיה עם זה:

* ביישנות או חוסר יצירתיות: לפעמים אנשים פשוט לא יודעים מה לכתוב, מתביישים לחשוף מידע אישי בשלב מוקדם, או שפשוט אין להם כוח להשקיע בכתיבת תיאור מעניין.

* רצון ליצור עניין/סקרנות: חלק חושבים שזה גורם לצד השני לרצות לשאול ולגלות יותר, אבל בפועל זה בעיקר מתסכל.

* חוסר רצינות: במקרים מסוימים, זה יכול להעיד על חוסר רצינות בחיפוש, או על מישהו שלא ממש מעוניין להשקיע בבניית קשר.

למה זה לא עובד?

כמו שציינת בצדק, המטרה של פרופיל היכרויות היא לתת הצצה ראשונית למי שאתה, כדי שהצד השני יוכל להבין אם יש פוטנציאל להתאמה. כשאין שום מידע, קשה מאוד ליצור עניין או להבין אם בכלל יש טעם להמשיך את השיחה. זה מרגיש כמו שצריך לנחש.

מה אפשר לעשות?

* התעלמי: אם אין שום דבר מעבר ל"אספר בהמשך", לרוב עדיף פשוט להתעלם ולעבור לפרופיל הבא. יש כל כך הרבה פרופילים אחרים עם מידע, למה לבזבז זמן על מישהו שלא השקיע?

* שאלי בעדינות: אם משהו אחר בפרופיל (תמונה, כמה מילים אחרות) כן מושך את תשומת ליבך, את יכולה לשלוח הודעה ולשאול באופן ישיר, למשל: "היי, ראיתי את הפרופיל שלך. סקרנית לדעת עליך קצת יותר מ'אספר בהמשך'. מה הדבר שהכי חשוב לך שאדע?"

* קחי בחשבון שזה דגל אדום: במקרים רבים, פרופיל ריק או עם מידע מינימלי עלול להעיד על חוסר השקעה או על מישהו שפחות רציני בתהליך ההיכרויות.

בסופו של דבר, אתרי היכרויות נועדו לסנן התאמות פוטנציאליות, והביטוי הזה רק מקשה על התהליך. עדיף להתמקד בפרופילים שכן נותנים לך מספיק מידע כדי להרגיש שאת יכולה לקבל החלטה מושכלת.

תודה בינתוש😅

אתן לא תחפשו יותר שידוך

מה נעשה?

אנחנו הגברים,

איך נתחרה בבינה המלאכותית?

שאלה נהדרת, יש הרבה תשובות לזה.

יש כאלה שיתאהבו ברובוט, יש כאלה שימצאו מזור לבדידותם באמצעות הבינה ויש כאלה שיחפשו את הקרבה האנושית והחיבור הנשמתי הישן והטוב

אז היא שאלה אותו אם הוא יוצא והוא ענה לה- יוצא שבת כאילו?

מאז ועד היום כולם יורדים עליו😅

כמובן כשמדברים על זה מראש

וכשהוא מתפלל עליה הוא יזכיר את השם המלא

שהבעל הוא היחיד שקורא לאשתו בשם השני שלה

היא אמרה שבהתחלה היה לה קשה אבל לאט היא התחברה ולמדה לאהוב שיש לה שם יחודי לבילה

או משהו נורמלי שאפשר שהוא יפנה אליה איתו גם ברחוב.

מזכיר לי שהיינו אצל שכנים שלנו בקידוש משותף, והם קראו אחד לשני "מאמי" בנוכחתינו. לא חשבתי שזוגות דוסים עושים את זה ככה מול אנשים זרים.

אני ובעלי קוראים אחד לשני מאמי

ולפעמים יוצא גם ליד אנשים

לא כזה מזעזע בעיניי

אנחנו פשוט לא כל כך משתמשים בכינויים, בטח שלא מול אנשים.

היה לי בראש שזה יותר מתאים לחילונים, מסתבר שטעיתי. 

דייט ראשון זה צעד קטן, זאת רק היכרות..

נראה לי לחיות במתח שאני אצא עם בחורה ו"ח"ו היא תרצה להפסיק" זה טיפה מוריד ולא יעיל.. תראצה להפסיק, לא חס ושלום.. יש מיליון כמוה ובסדר, תפגש כמה שצריך..

אני דווקא רואה במה שאתה מספר נורמליות מאוד גדולה.

כדי להיות רווק שמרגיש את החסור אין צורך להתבאס, אלא להיות באמת בתקווה בציפיה וגם להרגיש את הכאב של הבדידות..

לא נשמע שאתה כל כך מתמהמה, לפחות ממש שכתבת. 

לחץ שלילי הוא לא מקור טוב שכדאי לחפש אותו. 

וזה בכלל לא נראה לי מה נחשב זקן או לא.

משנה מה יעזור לך ויתן למוטיבציה, ועדיף מוטיבציה חיובית כי היא פשוט הרבה יותר יעילה למצב הזה.

התכוונתי למאמץ, המיקוד וההתמדה להקים בית.

תודה!

"מה עשית יותר לטובת התקדמות בשידוך?"

ברמה הכי פרקטית.. כל הדיבורים על תחושה וכו' הם חמודים אבל בסוף אתה נבחן בפרקטיקה.

כלומר, עד עכשיו לא ממש רצית זוגיות. יותר קרוב ללא רצית בכלל. אולי יצאת לדייטים בשביל לרצות את הסביבה, אולי כי "כבר צריך", ו"אני כבר מבוגר", או ש"אפספס את הרכבת", אבל לא כי רצית את זה.

עכשיו, מכל מיני סיבות, מתחילים לצוץ ניצני רצון. קטנים, אבל ירוקים ורעננים. פתאום כבר מתחשק לך קצת. עד כאן ניתוח המצב.

איך להמשיך מכאן?

במקומך, הייתי משתעשעת ברעיון של להקים בית בישראל. מנסה לחשוב (כמו שדיברת על ציור מחודש) מי הטיפוס שאתה מחפש, טיפה להתייצב על הכיוון בחיים (דיברת על בחינה דתית, הגיוני שזה לא רק שם), והכי חשוב, לתת לזה טיפה להתבשל.

כשהרצון כבר מתחזק, אז הייתי מתחילה לבקש הצעות.

ב"הצלחה!

שאתה לגמרי נעול על זוגיות

רק שעדיין לא מצאת את האחת 

שתגרום לך להנעל עליה?

רוב השנה אפילו לא ביקשתי הצעות :/

אין פואנטה לאשכול האמת, סתם רציתי לשתף. עדיין מרגיש שמתעכב עם זה

יצאתי בארבע השנים האחרונות רק עם בת אחת, וגם זו הייתה סתם פגישה ידידותית.

אני מציע לך לחזור לכתוב ב"פרוזה וכתיבה חופשית", ואמנם לא בטוח שזה יעזור, אבל לפחות ינעים את זמננו.

לגופו של עניין, אני חושב שאם תעשה יותר מאמצים אקטיביים משמעותיים, זה גם יבוא יותר בקלות. ולא, שליש גן עדן לא נחשב. גם לא אלגו.

בברכה,

אני.

זה שאתה עשית משהו אחר, מה זה קשור אליו?

אתה מביא גישה פסימית אדישה, לא נראה לי שזאת דרך עידוד טובה ולמען האמת הצלחת לעצבן אותי אז הגבתי ;)

ואני מודע לכך שאני מרגיז אותך מאוד.

הפסימיות שלך מרגיזה אותי

וכן, לא תמיד שימוש בהומור זה וואו, במיוחד בשיח רציני..

אמרת לו למה אתה מקשר את עצמך לסיפור בחינת "טול קיסם" וכו'

וכעת חיה בעת הזו אתה ממש עושה כפייה עליו בחינת "כפה עליהם הר כגיגית"

ואעשה לך בחינת "טול קורה" וכו'

הבן אדם רוצה לצחוק, שחרר אותו לנפשו

אם כי, חושבני שזאת יותר אדישות מאשר פסימיות.

בכל־מקרה, סבורני שאין זה מפריע לפותח השרשור הספציפי שלנו, מסיבות הכמוסות עמדי.

אכן כך.

אבל שלא תחשוב שזה אינו טעון שיפור

אשתו של חבר שלי הציעה לעזור לי למצוא בת זוג. שלחתי לה כעת כרטיס שאני די בסבבה איתו.
בעז"ה
תבורכו כל המגיבים ומעוררי המוטיבציה למיניכם

היידה

מה השלבים וכו'

הנה תהליך ב-10 שלבים איך שני זרים הופכים לחברים טובים:

1. היכרות ראשונית (שלום, שיחה קצרה).

2. שיחה על נושאים כלליים (עבודה, לימודים, תחביבים).

3. מציאת נושא משותף.

4. חילופי פרטים (טלפון, רשתות חברתיות).

5. שיחה עמוקה יותר ושיתוף אישי.

6. מפגש מחוץ למסגרת שבה הכרתם.

7. עזרה הדדית במשהו קטן.

8. יצירת זכרונות משותפים (טיול, בילוי).

9. פתיחות ושיתוף ברגשות או קשיים.

10. תחושת אמון ונכונות להיות שם אחד בשביל השני.

ההסבר המדעי לכך שהאדם הוא יצור חברתי מבוסס על כמה תחומים: אבולוציה, פסיכולוגיה וחברה. מבחינה אבולוציונית, בני אדם שרדו טוב יותר בקבוצות בזכות שיתוף פעולה, תקשורת ותמיכה הדדית, ולכן התפתחה אצלנו נטייה טבעית לחיים חברתיים ולחיפוש קשרים. גם מבחינה פסיכולוגית, יש לנו "מוטיבציות חברתיות" – צורך להשתייך, לקבל הערכה וליצור קשרים, שמניעים הרבה מההתנהגות שלנו.

נשיאת חן.

זה בגדול

אז אני מדבר על חברות שעל גביה יכולה להווצר גם זוגיות

לא כזאת המנותקת ממנה.

עם כל הבנות זוג שלי היה קליק חזק מאד מהשניה הראשונה כאילו אנחנו מכירים שנים.

וכמו שזיויק אמר זה גם ככה עם חברים רק שמנהסתם זה כימיה שונה חח

אתה מתאהב בשנייה. אולי תפסיק להתכחש לזה?

לוקח לי זמן להתאהב.

עם זה היה כמו שאתה מתאר הייתי מאוהב כרגע ב10 בנות בו זמנית -ואני לא.

לפי דבריך אז בעצם אין מקום להדרגתיות, תמיד הקליל מההתחלה מנבא על זה זה שיש או אין כימיה?

אני מנסה למצוא את הכימיה המינימלית שמעידה על פוטנציאל לקשר טוב בהמשך.. מעניין אותי מה דעתך על כך

מה שהזכרתי זה קליק ראשוני. אגב אל תקח אותי בכלל כדוגמא כי אצלי כולן מתחילות כידידות ואז אולי מתפתח משהו מעבר, יש כאלה שפשוט נשארות ידידות טובות, ויש כאלה שגם אחרי שהתפתח משהו מעבר לידידות ואז מתסיים, חוזרים להיות ידידים טובים 😅@מבולבלת מאדדדד

קיצר אז אני לא דוגמא.

מה שכן היה חשוב לי להדגיש זה הכימיה הבסיסית.

וכן גם רק ניצוץ קטן לגמרי יכול להספיק (:

מה שמעניין אותי זה להגדיר את אותו "ניצוץ קטן", מה אתה חושב שהוא?

יש ביטוי כלשהו במציאות שאפשר להצביע עליו ולומר - "זה מעיד שיש כימיה בסיסית" או לחלופין לומר "אם כך, אין סיכוי שיצא מזה משהו"

וגם בנוגע לכימיה והדרגתיות, בעיני -

כימיה - אפשר לפעמים לבחון לטווח מסויים, לפעמים זה גם מגיע בשלב יותר התחלתי. 

קשר - דורש הדרגתיות, גם אם יש זיקוקים לא בהכרח יש קשר ואין כזה דבר קשר שהוא בבום. לעומת כימיה שהיא כן יכולה להווצר תוך זמן קצר

שפת גוף זה משהו שמאד מעיד על כימיה ואי אפשר להתחמק מזה. הגוף לא משקר.

אפשר גם דרך teasing  אבל זה הרבה פחוץ נפוץ בשיחות של דוסים.

בישבילי הניצוץ הקטן זה שילוב של שיחה שזורמת חלק ובכיף בשילוב עם סימנים של שפת גוף. 

לא ידעתי מה זה teasing אז שאלתי את הAI -

"Teasing" (בעברית: הקנטה, התגרות, עקיצה) היא פעולה שיכולה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים ובהקשרים שונים, ויש לה משמעויות שונות בהתאם לכוונה ולתגובת המקונטט.

באופן כללי, "teasing" מתייחס ל:

הקנטה או התגרות עדינה ושובבה: זו יכולה להיות דרך להראות חיבה, ליצור אווירה קלילה, או אפילו לפלרטט. במקרה זה, הכוונה היא בדרך כלל חיובית, והאדם המקונטט אינו נפגע אלא מבין את הבדיחה. למשל, חברים שמקניטים זה את זה על הרגלים מוזרים, או זוגות שמפלרטטים באמצעות הקנטות קלות.

הקנטה מציקה או פוגענית: במקרה כזה, הכוונה היא להטריד, להרגיז, להעליב או לעצבן את האדם המקונטט. זה יכול להיות מלווה בבריונות מילולית או התגרות חוזרת ונשנית. הקנטה כזו שונה מבדיחות, ובדרך כלל מלווה בתחושה של דחייה חברתית או פגיעה. דוגמאות לכך הן הקנטות על מראה חיצוני, חולשות אישיות, או כל דבר שגורם לאדם להרגיש רע.

גירוי או יצירת ציפייה: במובן אחר, "teasing" יכול להתייחס למצב שבו נותנים מידע חלקי או יוצרים ציפייה למשהו, מבלי לספק את מלוא הפרטים או את התוצאה המלאה. למשל, קדימון (טריילר) לסרט ש"מקניט" את הצופים עם קטעים מעניינים כדי לעורר עניין, או הבטחה לדבר מסוים שמבושש לבוא.

ההבדל העיקרי בין הקנטה "חיובית" ל"שלילית" טמון בכוונת המקניט ובתגובת המקונטט. אם האדם המקונטט מרגיש פגוע, מוטרד או מושפל, אזי ההקנטה הופכת לפוגענית, גם אם הכוונה המקורית לא הייתה כזו.

חשוב לזכור שמה שאדם אחד יראה כהקנטה שובבה, אדם אחר יכול לפרש כהטרדה או פגיעה. לכן, חשוב להיות רגישים ולשים לב לתגובות של האחר.

נראה לי יכול להיות אצל דוסים, אבל בשלב מאוחר יותר חח

גירוי או יצירת ציפייה- זה אחד הדברים המרכזיים של זנ וזה מאד בונה משיכה.

העניין הוא שזו שפה שבונים ומגלים ביחד בזהירות ובשנינות. בכל פעם מחדש בצורה שונה. זה קיים מנהסתם גם אצל סתם חברים,ותסכים אתי שעם כל חבר יש לך שפה שונה.  אבל כאן אני מתכוון על שפה זוגית. עם הזמן גם "רוכשים" ביחד אוצר מילים משותף שרק אתה והיא מכירים וזה כבר רמה גבוהה וטובה מאד

ומטרות דומות הקשר נהיה יותר חזק.

ולעניין זוגיות- באים במטרה משותפת להקים בית ואז בוחרים האם להמשיך או לא

אבל ברור שהקשר החברי הוא הרבה בפוטנציאל ולא בפועל לפני החתונה

איך נוצרה החברות?

- תחומי עניין משותפים.

- השקפת עולם דומה.

- משפחות דומות.

- הומור זהה.

- חוויות משותפות.

ככה גם בונים חברות בתוך קשר זוגי.

- עם חברים אנחנו לא עושים דייטים, אלא זה קורה באופן יותר "טבעי"

- עם חברים לא הכל צריך להיות תואם, יש לי חברים שבחיים לא הייתי נכנס לזוגיות עם מישהי בתכונות או בהשקפה שלהם

אבל יותר תואם מחבר

בסוף לא חולקים חיים משותים בין חברים.

חברותא זה שיא חברותי

אבל עצם השותפות בעובדת ה' זה הצד המשמעותי בחברותא.

אני לא מכירה כזה. כשאני מסתכלת על הקשרים המשמעותיים והארוכים שהיו לי, אני לא יכולה להגיד שחזרתי אחרי הפגישה הראשונה עם אורות בעיניים, עם איזושהי תחושה שמצאתי חבר טוב.

בפגישה הראשונה הזאת אני מכירה קצת את מי האדם שמולי. מה מעניין אותו, מה מסקרן אותו. האם נוח לי לנהל איתו שיחה? האם הוא מתעניין בי? מה הדעות וההשקפות שלו? איך ועל סמך מה הוא עושה את הבחירות וההחלטות של חייו? איך הוא מתייחס לאנשים אחרים בחיים שלו? לאנשים אחרים שהוא בא איתם באינטראקציה? איך נראה הסדר יום שלו? מה השאיפות שלו בחיים? מה משמח אותו? או מעצבן אותו?

וכמובן שזה לא רק דייט ראשון, זה הולך ומעמיק, ומתרחב גם למקומות היותר אינטימיים.

מבחינה פרקטית,

אני רואה את זה בצורה כזו:

כששני אנשים מחליטים לצאת - הם כבר החליטו שיש כאן פוטנציאל כלשהו.

בפגישה הראשונה, כל אחד עושה הצגה עצמית, ובודקים את המרחב שיוצרים ביחד - איך ההדדיות, ההקשבה, השיפוטיות. הפגישה הראשונה הזאת נגמרת סביב דייט שלישי-רביעי, ואז מתרחשת (או שלא) קפיצת המדריגה, שבו בוחרים לתת אמון בקשר - ויחד עם הבעת האמון הזו, גם שיתוף בדברים עמוקים יותר. במקומות היותר פנימיים, פגיעים. לומדים להעריך אחד את השני, לתת מקום לקושי ולכאב. להינות ביחד.

והכי חשוב בעיני - לומדים לדבר, לתקשר. להציף דברים. איך אנחנו מתמודדים עם פערים? עם חוסר הסכמה? האם הוא יודע לפרגן, לחזק, לעודד? האם אני מצליחה כנ"ל? האם יש לי רצון לתת, להעניק, לרצות בטובתו? 

האם אני חשה בנוח לשתף בדברים שלא נעימים לי בקשר? שיותר קשים לי בחיים? איך הוא מגיב לשיתופים האלה? האם הוא משתף ג"כ? האם אנחנו מצליחים לדבר בכנות על הקשר שלנו? האם אני מכבדת אותו? האם הוא מכבד אותי?

האם אנחנו מסוגלים לשבת בנוחות יחד, בלי צורך למלא כל הזמן את החלל? להיות רציניים, אבל גם קלילים?

אני רואה את כל זה כתהליך. קשה לי להבין איך אנשים זרים יוצאים פרק זמן קצר ומתארסים (ובטח שמעתם על אנשים שהתארסו תוך שבועיים או אפילו פחות). אני צריכה את הזמן כדי לבנות את הקומה הזאת בקשר - ואני רואה את זה בהחלט כמשהו הדרגתי. ואם מצליחים להתקדם כמה צעדים, ורואים שנתקעים במקום - אני מציעה ללכת להתייעץ. להסתייע במישהו שיכול לעזור לעשות את הצעדים הבאים.

מה ההבדל העקרוני בין בני זוג לחברים? עם חברים אתה לא הולך לחיות 24\7, לגדל ילדים, להזדקן. מעגלי חברים אנחנו מחליפים. אין את המחויבות שיש בין בני זוג. אם אני כועסת על חברה, אני יכולה לא לדבר איתה שבועיים. זה לא קשר לגיטימי לבני זוג. אני שמחה שיש לי חברות להתלבט איתן על דברים, להתייעץ, לבלות - אבל כל אחת מאיתנו חוזרת לחיים שלה אחר כך, האחריות היא אישית, אנחנו לא שותפים בבניין בית משותף. אני חושבת שזה טוב ובריא שבני זוג יהיו חברים טובים, אבל גם שיהיו להם חברים אחרים - כי הזוגיות בעיניי לא צריכה להיות הכתובת לכל דבר ועניין.

אין פה איזושהי נוסחה כזאת שיכולה להעיד מראש האם שני אנשים יהיו חברים, בטח שלא בני זוג. אם היה, כל הקטע הזה של שדכנות היה הרבה יותר פשוט..

את מציגה תהליך ראשוני שהוא הצגה עצמית בצורה יותר שיטחית והייתי רוצה להתמקד טיפה בו.

אחרי שיש רצון אמון ראשוני באמת אפשר לדון יותר על דרכי תקשורת שיכולות לפתח קשר התחלתי או להעצים קשר שכבר עבר קצת תהליך.

כתבת כמה שאלות שכדאי לבחון מבחינתך - 

האם נוח לי לנהל איתו שיחה? האם הוא מתעניין בי? מה הדעות וההשקפות שלו? איך ועל סמך מה הוא עושה את הבחירות וההחלטות של חייו? איך הוא מתייחס לאנשים אחרים בחיים שלו? לאנשים אחרים שהוא בא איתם באינטראקציה? איך נראה הסדר יום שלו? מה השאיפות שלו בחיים? מה משמח אותו? או מעצבן אותו? 

הייתי מחלק את השאלות לשני חלקים

א' - שאלות ביחס למידע על הדייט

ב' - שאלות ביחס לתחושה האישית מהמפגש הראשוני עם הדייט.

כמובן שהתחושה הראשונית מגלה גם על הבחור..

אבל החלוקה הזאת משמעותית כי נראה לי שהייתי יותר שם דגש עליה מאשר המידע על הדייט. משתי סיבות:

א' - אפשר לעשות זאת בשלב הבירורים (במידה וההצעה לא דרך אתר היכרויות).

ב' - רוב הדברים שמגלים על בנאדם ומעידים עליו זה דרך הניואנסים ופחות דרך התשובות הישירות שלו לשאלות ישירות.

אפילו בנוגע לדעות והשקפה, בנאדם יכול להכריז בצורה ישירה מה ההשקפה שלו, ויש לזה משמעות, אבל ההשקפה באה לידי ביטוי בניואנסים. בניואנסים אפשר לראות יותר כמה זה באמת משמעותי לו מאשר למה שהוא "מצהיר" עליו בצורה ישירה. לכן אם תשאלי בדייט ראשון מה ההשקפה בצורה ישירה תקבלי תשובה שהיא הצגתית. אם תשאלי שאלות שקשורות לשיח יום יומי את יותר תזהי את הניואנסים שלו..

לגבי ההדרגתיות, בהחלט נראה לי מדובר בתהליך ריגשי של ניתנת וקבלת אמון ולכן הגיוני מאוד שהוא יקח זמן.

ההבדלים התרבותיים ביחס לנורמות סביב דייטים גורמים להאצה או לההאטה של התהליך הזה.

אם זה יותר תוך חודשיים או תוך שנתיים.. יותר משזה תלוי ברמת אמון שמצפים אלה כדי להתארס זה תלוי עד כמה דחוף להתחתן, שזה תלוי תרבות וערכים.

בהרגשה. אוף באמת נמאס כבר

ופחות למה בני אדם אומרים.

הרבה פעמים כשקצת חופרים מגלים שאנשים

מדברים על המקרה שלהם בלי שידוע להם על המקרה שלך.

ובעצם מדברים על עצמם עלייך

את לא חייבת להשתתף בזה

לא יוצאים מתוך לחץ!!!

אם מי שלוחץ עלייך קרוב אלייך - לדעתי נכון להגיד לו את זה. אם אני מספיק בוגרת להתחתן, אני מספיק בוגרת כדי להבין את ההשלכה של הבחירות שאני עושה. אשמח אם תייעצו לי כשאני מבקשת, ולא סתם, לא רק שזה לא עוזר - זה מרע את המצב.

אם כל פעם קורה אותו הסיפור - אולי הגיע הזמן לעשות דברים בצורה אחרת. אם את מרגישה שכל הדייטים אותו דבר ולא צומח מזה כלום - בעיני זו נקודה מצוינת לעצור, להתבונן, לדייק. לנסות להבין למה זה קורה. מה אני יכולה לעשות כדי שדברים יקרו אחרת. 

אני מבינה גם את העניין שכל הקטע הזה קצת מאולץ. שני אנשים זרים יושבים יחד ובודקים אם יש כאן פוטנציאל כדי לבנות ביחד את הדבר הכי גדול בחיים שלהם. להיות "אני" בסיטואציה הזו זה לא קל, ולפעמים לוקח כמה פגישות עם אדם עד שמתחילים להרגיש את הנינוחות הזאת.

במילים אחרות - החוסר נינוחות של השיטה זה מחיר שצריך לשלם בעיני כדי להגיע אל המנוחה והנחלה בעתיד, המקום שבו אני הכי אוכל להיות אני.

אז אל תצאי, תצאי כשתרצי.

זה לא טוב ולא מועיל לאף צד לצאת כשאת לא רוצה,

אם הבעיה היא חוסר נעימות מהמציעים כדאי לחשוב איך מתמודדים מולם.

ותראי ישועות.

את יכולה להוסיף: ברגע שארצה לחזור להכיר- אשמח לשתף אתכם בכך.

(לי זה עבד נהדר)

להיות שזה תסכול רגעי

ואם ירצה ה' ושבוע הבא יהיה

שידוך ממש ממש טוב אז תצאי?

אותה.

קצת רגישות

אבל הייתי שם שנה שעברה עם חברות שלי (בטווח גילאים הזה ושומרות הלכה).