בס"ד
מלהתמודד עם השאלות, זה בעיה. באמת.
בלי קשר לוויכוח עם אנשים שהם בדעה אחרת ממך,
אדם צריך לשאול את עצמו שאלות, כן, גם אם הן שאלות נוקבות.
מה שווה אמונה של חוסר התעמתות? אולי זה מצביע על כך שהאמונה כל כך חלשה, כל כך מעורערת שכל ע משב רוח יכול להעיף אותה כמו עלי שלכת.
לא אמרתי שצריך עכשיו להכנס לאתרים של אתאיסטים או של דתות אחרות ובכוח לשאול למה היהדות נכונה ולא בודהיזם לדוגמה,
אני מתכוונת שצריך לשאול את עצמנו שאלות, להבין במה אנחנו מאמינים ולמה ואם יש שאלה שעולה איזה קושי, להתמודד איתו, לעלות אותו, אפשר להתייעץ עם רב, עם חברים, עם ההורים אפילו וכן לא תמיד תהיה תשובה חד משמעית, אבל צריך להתמודד,
כי ככה מתבגרים, בתור בני אדם.
כי לא רק 'האמונה הדתית' צריכה לעבור התבגרות והעמקה, אלא העקרונות האיישים של האדם, הדעות שלו בכל מיני נושאים,
עד עכשיו האכילו אותנו בעקרונות, בערכים, באמונות, בדעות
גיל ההתבגרות זה בדיוק הזמן לראות מהם הערכים והאמונות והעקרונות שנכונים לנו, אנחנו כבר לא ילדים קטנים, אנחנו שואלים שאלות, אנחנו רוצים להבין.
מבוגר שיגיד לי שהוא מאמין באלוקים רק בגלל שהוא 'ככה רגיל' וככה הוא גדל בלי לחשוב על למה הוא מאמין, למה הוא ממשיך לקיים את המצוות, אני ירגיש רחמים, ממש, ילד קטן.
אז כן, ברוך ה' רוב הנוער הדתי כן שואל, כן בוחן את מערך האמונות והעקרונות שלו וברוך ה' גם רובם ממשיך באותה הדרך.
ועוד משהו, להטיל ספק זה בסדר, זה גם בסדר לשאול איך אני יודעת שיש ה' או מה טוב בלתת צדקה או למה שאני ימשיך את המסורת המשפחתית לחלל בחליל ביום העצמאות.
אז זה יתערער, בסדר, אם זה שייך לך זה יהיה שלך,
אם לא, אז לא.
ובכל מקרה, אנחנו חיים בחברה פתוחה עם קשרים עם אוכלוסיות שונות, דתיות וכאלה שלא, יהודיות וכאלה שלא, עם אנשים מוזרים, מצחיקים, מסכנים, רעים, טובים, נחמדים, מבולבלים
אז אם לא עכשיו, אז בעוד שנה או שנתיים או שלוש, אבל מתישהו נצטרך להתמודד עם השאלה למה אני עושה מה שאני עושה, האם העקרונות שגדלתי לתוכם מתאימים לי, האם הדעות ששמעתי מהסביבה שגדלתי בה באמת תואמים לדעה שלי? האם בכלל מותר לי לשנות? האם יש משהו ממה שהורי לימדו והנחילו לי שאני רוצה לשמור? ו.. למה?