בעשרה מקומות שונים בקוראן נקבע כי אללה הוריש לעם ישראל את הארץ, ולעומת זאת אין בו שום אזכור לכך שהוא נתן את הארץ למוסלמים, ערבים או פלשתינים. כך מגלה פרופ' נסים דנה, מזרחן, יליד דמשק ומי שהיה בקשר הדוק עם הממסד האסלאמי בארץ וגם בעולם כשכיהן, במשך שנים רבות, כראש אגף במשרד הדתות. האימאם נבוך אנחנו נפגשים במשרדו באוניברסיטת אריאל, שם הוא מכהן כראש המחלקה הרב-תחומית, לרגל צאת ספרו החדש והתשיעי במספר 'למי שייכת הארץ הזאת?' בהוצאת האוניברסיטה. הספר מנתח בשיטתיות את היחס של הקוראן לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל. פרופ' דנה שקד על כתיבת הספר כעשר שנים, והוא מאמין שהוא ישרת לא רק את היהודים אלא גם את המוסלמים, "כדי למנוע מתחים מיותרים". מדוע החלטת לכתוב ספר בנושא זה? "כיהנתי שנים רבות כממונה על העדות הדתיות בישראל. הכוונה בעיקר ללא-יהודים בארץ. האסלאם הייתה הדת הדומיננטית שם. השכלתי האקדמית קשורה לערבית ולאסלאם. במסגרת תפקידי הייתי גם בקשר עם אנשי הדת המוסלמים: אימאמים – מי שעורכים את התפילות, וקאדים – דיינים. באופן טבעי מצאתי את עצמי עוסק בסוגיות של יחסי האסלאם והיהדות. "מאוד סקרנה אותי נקודת המבט של האסלאם על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. פה ושם נתקלתי בתופעות מאוד מעניינות. לפעמים עומד אימאם במסגד ומצטט פסוק מהקוראן. הבעיה היא שהפסוק הזה לא היה ולא נברא, ואני מכיר היטב את הקוראן. פעם קרה שדיברתי עם אדם כזה, שבעצם מקבל משכורת מאוצר המדינה ומחויב להוראות התקשי"ר שלה, ושאלתי אותו איפה זה כתוב בקוראן. הוא היה נבוך, כי הוא לא ציפה שמישהו יאתגר אותו. ביקשתי ממנו להקפיד להבא על הדיוק, ואני מעריך שזה השפיע גם על אחרים. הבנתי מכך שלא כל אמירה שמצוטטת כביכול בשם האסלאם היא מדויקת, וכך זה התחיל. החלטתי לבדוק מה אומרים הקוראן, מפרשיו וההיסטוריונים – כי באסלאם ההיסטוריה והדת כרוכים יחד – על סוגיות שקשורות אלינו: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל". כדי למנוע טענות על הטיה כביכול, מסביר פרופ' דנה, שיטת העבודה שלו הייתה להסתמך אך ורק על הקוראן ומפרשיו הקלאסיים. פרופ' דנה אומר שיש פער לא קטן בין מה שמתפרסם היום על ידי המוסלמים כעמדת האסלאם, לבין מה שמופיע בקוראן ובפרשניו המסורתיים. בספרו הוא חילק את הניתוח לשלושה מעגלים עיקריים: הר הבית, ירושלים וארץ ישראל. מדוע בעצם הר הבית נחשב כמקום מקודש למוסלמים? "הם טוענים שמוחמד היה בהר הבית ועלה על בעל חיים מופלא יחד עם המלאך גבריאל, ומשם עלו השניים לשמיים, שם קודש מוחמד כנביא האסלאם. כדי להוכיח את הקשר עם הר הבית מובאים סימנים שמוחמד כביכול השאיר במקום: שערות שנשרו ממנו, חתיכה מהגלימה שלו, משקע כף רגלו. פעם הייתי בטורקיה והראו לי אפילו את 'חרב מוחמד' במוזיאון. הדבר הראשון שהפליא אותי הוא שאין בכל הקוראן אזכור לסיפור הזה של העלייה השמיימה. לימדתי כמה שנים באוניברסיטת חיפה וחלק גדול מתלמידיי היו מוסלמים. כשהיינו דנים בסוגיות הללו שאלתי אותם: כיצד ייתכן שהנס הכל כך חשוב הזה לא מופיע כלל בקוראן? תשובתם הייתה שיש בפרק 17 בקוראן פסוק: 'ישתבח מי שהוביל את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש (כינוי למכה) אל מסגד אל-אקצא'. אלא שמסגד אל-אקצא נקרא על שם הפסוק ולא להפך. איך אני יודע? כי המסגד נבנה יותר מ‑60 שנה אחרי מותו של מוחמד! כשגמרו לבנות את שני המסגדים בהר הבית, ציינו את זה בכיתוב שנמצא שם עד היום. כתבו שנשלמה המלאכה בשנה מסוימת לפי הספירה המוסלמית, שזו שנת 691 לספירת הנוצרים". ולגבי ה"סימנים", אומר דנה, תוך כדי קריאה בספרות האסלאם הוא נתקל בטקסט של פרשן ופילוסוף נחשב, שאומר עליהם כי "כל זה כזב". פרשן נוסף, אסראר קארי, אומר אף הוא שהסימנים הם מעשה זיוף. בספר שנקרא 'הביוגרפיה של הנביא', שבו שואלים את אשתו האהובה של מוחמד, עאישה, על הסיפור שהוא עלה השמיימה, היא משיבה שהוא עלה ברוחו אבל לא בגופו. מראה מול המוסלמים סיפור נוסף שמוכיח דווקא את הקשר היהודי למקום, מובא בכמה מקורות שמתארים את כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים בשנת 638. דנה: "כשהגיע הח'ליף השני, עומר אבן אלח'טאב, להר הבית הוא קרא לאדם בשם כעב, שהיה יהודי שהתאסלם, כנראה בעירבון מוגבל. עומר שואל את כעב: איפה כאן המקום המקודש ליהודים? כלומר, גם הח'ליף יודע שהמקום הוא יהודי. ואז כעב עולה להר ומצביע על ערימת אשפה. עומר מורה לחייליו לנקות את האזור. מי שזרק שם את האשפה הם הנוצרים, שרצו לבזות את היהודים. יש על כך כמה מקורות. בהמשך קורא עומר, שהיה באותו זמן מספר אחת בעולם האסלאמי, לכעב ושואל אותו היכן צריך להתרכז לתפילה. כעב מציע להתפלל צפונית למקום. הח'ליף כועס על כך מכיוון שאם הם יעמדו מצפון לקודש הקודשים ויתפללו לכיוון מכה, כלומר דרומה, בדרך הם יכוונו גם למקום הקדוש ליהודים. ועומר מוסיף עוד משפט, 'כי לא צווינו לקדש את המקום הזה!'. "לאחר התפילה ניגש כעב ומתנצל בפני הח'ליף. משיב לו עומר: 'אתה מושפע מהיהדות. ראיתי שכשעלית להר חלצת את נעליך'. עונה לו כעב: אכן עשיתי זאת, אבל מתוך כוונה לבזות את המקום כשאני דורך עליו במו רגליי... מכל חלקי הסיפור הזה, שמופיע בספרי ההיסטוריה המוסלמית הקלאסיים, עולה כי הח'ליף, שהיה יד ימינו של מוחמד, ראה בהר הבית אתר יהודי נטו". צריך לדקדק בעובדות ולא להיסחף אחרי אמונות עממיות, מסכם פרופ' דנה. "אני לא רוצה ללמד את המוסלמים את האמונה שלהם, אבל אני כן רוצה להעמיד מראה מול עיניהם ולהראות להם מה אומר האסלאם עלינו". כדי לאשש את דבריו, הקפיד דנה להביא לאורך כל עמודי הספר צילומים של הקטעים המקוריים שציטט בערבית. ומה לגבי ירושלים רבתי? "לפני כעשור התראיינתי בידיעות אחרונות ואמרתי שירושלים אינה נזכרת בקוראן וכל תלמיד בתיכון יודע את זה. ראש התנועה האסלאמית בארץ כתב מאמר תגובה ארוך שהשתרע על פני שלושה עמודים ובו הביא 19 מקומות שבהם מופיעה ירושלים בקוראן. רק כדי להראות את השיטה שלו, אביא דוגמה לאזכור כביכול כזה. בפרק 95 פסוק 1 בקוראן נאמר ש'אללה נשבע בתאנים ובזיתים'. וזיתים, הוא טען, זה ירושלים. זו הייתה בערך הרמה של כל שאר האזכורים שהוא הביא". גם ביחס לארץ ישראל כולה, מגלה פרופ' דנה כי לפחות בעשרה מקומות בקוראן נאמר שהארץ הוענקה לבני ישראל. הציטוט הראשון בספר, אולי המרשים מביניהם, אומר כך: "הורשנו לעם שחשב עצמו חלש את הארץ אשר בירכנו אותה, את מזרחה ואת מערבה, ויבוא כתומו דברו הטוב של ריבונך על בני ישראל, זאת עקב האריכם רוחם" (קוראן 137:7). דוגמה אחרת מופיעה בקוראן (21:5): "אמר משה לבני עמו... היכנסו את הארץ הקדושה אשר כתב אללה לכם, ואל תיסוגו אחור פן תאבדו". דנה אף מביא בספרו כמה דוגמאות של פסוקים מהקוראן שמהם עולה, על פי המפרשים, שגם אדמת מצרים היא ירושה לבני ישראל, כעונש על שעבוד מצרים. ואולי, כמו הנוצרים, המוסלמים יאמרו לך שהיהודים חטאו ועכשיו הם העם הנבחר וממילא גם הארץ עוברת אליהם? "איפה זה כתוב בקוראן? אין לכך סימוכין. שמעתי פעם טענה מוסלמית שעם ישראל חטא בחטא העגל ולכן נענש. בקוראן אמנם מוזכר חטא העגל, אך הקטע מסתיים במילים שמהן מובן שאללה סלח לבני ישראל". אבל בקוראן יש התייחסות ליהודים שמתחבאים מאחורי האבנים, שבה נאמר שהאבנים יסגירו אותם למוסלמים כדי שיהרגו אותם? "האמירה הזו לא מופיעה בקוראן כי אם בחדית', התורה שבעל פה, שחוקרים קבעו שחלק גדול ממנה הוא זיוף פוליטי. יש הגדרות שלמות אצל אנשי האסלאם על מידת המהימנות של החדית', והחדית' המסוים הזה נחשב כמפוקפק". מהדברים שלך עולה שלמעשה חלק גדול מהמוסלמים לא מכירים את הדת של עצמם. הם לא קוראים את הקוראן בתפילות, בימי שישי? "בניגוד אלינו, שאנחנו קוראים פרשת שבוע, הפטרה ופסוקים רבים בתפילות, אצל המוסלמים אין קריאה מסודרת בקוראן. גם התפילה המוסלמית כוללת בסך הכול את שמונת הפסוקים הראשונים של הקוראן וזהו. אחר כך יש מערכת של כריעות והשתחוויות, ואז חוזרים על כך מספר פעמים. כך זה בכל התפילות. וכמי שמכיר את השירותים האסלאמיים של המדינה ולימד במשך שנים סטודנטים מוסלמים, אני אומר שהם פשוט לא מכירים את הקוראן". בכלל, מגלה דנה, הקוראן מכיל לא מעט התייחסות לסיפורי התנ"ך. למעשה, יותר מרבע ממנו מוקדש לנושאים יהודיים או מקראיים. בין השאר מוזכרים בו סיפורי הבריאה, נוח, שלושת האבות, בני ישראל במצרים, יציאת מצרים, שאול, דוד ושלמה, יונה הנביא, אליהו הנביא ועוד. כהוכחה לפער בין הקוראן למחשבה האסלאמית הנוכחית מביא דנה סיפור מפתיע. "לפני כמה שנים", הוא מספר, "גלשתי באינטרנט ומצאתי באתר של עיתון אל-מדינה, מהעיר מדינה שבסעודיה (השנייה בחשיבותה למוסלמים אחרי מכה, ע"ג), קריקטורה מעניינת. רואים שם מחבל מוסלמי שקנה הרובה שלו בולט מאחורי גבו, וכדי להראות את מקור ההשראה שלו הוא מחזיק ספר קוראן. אלא שבקריקטורה הוא מחזיק את הספר הפוך. המסר ברור: הקוראן אינו מעודד טרור". הדת הסודית של הדרוזים נסים דנה נולד בדמשק לפני 74 שנים. אביו היה סוחר אמיד וסבו היה אב בית דין בעיר. הם עלו ארצה לאחר מלחמת השחרור בחוסר כול. "כשמדברים היום על פיצוי עבור הנכסים של יוצאי מדינות ערב, אנחנו דוגמה טובה. השארנו שם הרבה רכוש ועלינו כל עוד נפשנו בנו, כי היה פיגוע נורא בדמשק. בערב שבת נזרקו רימונים לבית הכנסת ומהפיצוצים נהרגו 11 ילדים, ביניהם אחי דוד בן השש, שלו אני מקדיש את הספר. בארץ, אבא שלי לא חס על כבודו, הפשיל שרוולים והתחיל למכור ירקות בשוק תלפיות בחיפה, בבסטה קטנה. הוא ממש התחיל מאפס, אבל מעולם לא התלונן. הוא ראה בזה את ישועת ה' שיש לו במה לפרנס את המשפחה". לדנה, שנשוי לשושנה ומתגורר עד היום בעיר הכרמל, חמישה בנים. על שם סבו, הרב יוסף דנה, נקרא רחוב בשכונת אחוזה בעיר. בצבא שירת במודיעין ולאחר מכן למד לתואר ראשון ושני בספרות ערבית באוניברסיטה העברית. בהמשך ניהל את המחלקה לענייני דרוזים במשרד הדתות ועם הזמן צבר עוד ועוד מחלקות של עדות שונות. בהמשך קובצו כל המחלקות לאגף אחד, האגף לעדות דתיות, הכולל את כל העדות הלא יהודיות וה'חצי יהודיות' – ביניהן מוסלמים, נוצרים, דרוזים, אחמדים, עלווים, צ'רקסים, שומרונים, קראים, ביתא ישראל, בהאים ועוד - ודנה הועמד בראשו. הוא כיהן בתפקיד עד לפני תריסר שנים. באמצע שנות ה‑70 עשה הפסקה מעבודתו לצורך כתיבת הדוקטורט, שעסק בכתביו של רבי אברהם בן הרמב"ם על סמך הגניזה הקהירית. "אדם גדול מאוד. היה לו רק חיסרון אחד: שהוא היה הבן של אבא שלו. לולא זה, דמותו הייתה בולטת מאוד, גם כיום". הדוקטורט יצא כספר מטעם אוניברסיטת בר-אילן, תחת השם 'המספיק לעובדי השם' (זהו גם שמה של היצירה העיקרית של רבי אברהם בערבית-יהודית). במקביל לימד דנה שנים רבות באוניברסיטאות בר-אילן, חיפה ואריאל – שם הוא מלמד עד היום. מה בעצם עושה האגף לעדות הדתיות? "יש לו אחריות על המקומות הקדושים של כל עדה ועל אנשי הדת שלה. למשל, אצל המוסלמים מדובר על מתן הקצבות לאחזקת מסגדים, כי ההקדשים הם בידי המדינה. הוא אחראי גם על בתי הדין השרעיים". הדרוזים, מגלה דנה, נחשבו על ידי המדינה כמוסלמים, למרות שמבחינה דתית הם רחוקים מהם מאוד. רק בשנת 67' הם הוכרו כעדה נפרדת והוקמו להם בתי דין. ומה עם מקומות קדושים לדרוזים? "מכיוון שזו דת סודית והנושא רגיש, שמרנו מרחק בנושא הזה". הייתם גם אחראים על הר הבית? "כן. הייתה ועדה בראשות מפכ"ל המשטרה שעסקה בנושא וכל משרד ממשלתי רלוונטי שלח נציג. הייתי נציג משרד הדתות, והוועדה התכנסה פעם בחודש". קשה לומר שמדינת ישראל באמת שולטת שם. דנה, עובד מדינה שנים רבות, זהיר בתשובתו: "יש בזה משהו, עד כמה שאנחנו היינו יכולים להיות מעורבים בתחומי האחריות של גורמי השלטון האחרים. אבל היום אני יכול לומר שהיה לי קשר דיסקרטי עם אנשי הווקף בהר הבית. למשל, הם קיבלו ממלך מרוקו במתנה שטיחים יקרים להר הבית, ופנו אליי כדי שאטפל בפטור ממכס למתנה". גם בחפירות שעשה הרב גץ במנהרות הכותל שמתחת להר הבית התבקש דנה לסייע כדי להרגיע את הרוחות. "הרב נכנס פנימה, והמוסלמים ששמעו רעשים, שלשלו למטה אנשים והרב כמעט שילם בחייו. פנה אליי השר לענייני אוטונומיה, שפנה לשר הפנים, שפנה לשר המשטרה, שפנה לשר הדתות שביקש ממני לטפל בנושא. את כל התיקים הללו", צוחק דנה, "החזיק אותו אדם: ד"ר יוסף בורג ז"ל. ואכן, הצלחתי ליישר את ההדורים ואפילו לקחתי את המופתי לסיור במנהרות כדי שיראה שאנחנו לא ממש חופרים מתחת להר". אבל המוסלמים כן חופרים שם! "אכן, הם חופרים בפנים ובחוץ. אני מתייחס בספר לאורוות שלמה שהמוסלמים הפכו למסגד. אני מביא שם עדות של אחד מגדולי האסלאם שאומר שזה חלק מבית המקדש היהודי. אבל אני מסכים שאנחנו קצת נכים בנקודה הזו. פעם נכנסתי להר הבית כדי לבדוק מה קורה באורוות שלמה. כשראיתי את מה שהמוסלמים עשו שם, שלחתי מכתב חריף לממונים עליי. המנכ"ל שאל אותי: מה לעשות עם המכתב שלך? השבתי שיעביר אותו לשר, ואם השר ישאל, תגיד לו שיעביר אותו לראש הממשלה, שהיה באותה עת יצחק רבין. לאחר זמן מה קיבלתי הודעה מלשכת ראש הממשלה שהדברים נלקחו לתשומת לבם, ובזה כנראה תם הטיפול מבחינתם. לא יכולתי לעשות יותר בתפקיד שבו כיהנתי". מחכה לתשובה מעמר מוסא כמי שנולד בסוריה וחוקר את העולם הערבי, מה לדעתך יקרה שם בסוף? "פעם חשבתי שאפשר להעריך זאת, אבל עכשיו זה מאוד קשה, כי המלחמה היא לא רק בין הגורמים הפנים-סוריים. היא הפכה בעצם למערכה בין המעצמות וגורמים חיצוניים. הרוסים, למשל, השקיעו הון עתק בנמל טרטוס והם יעשו הרבה מאוד כדי לשמור עליו, כי זו נקודת האחיזה האחרונה שלהם באזור. מעבר לכך, היום כמעט כל הגורמים מתחילים לחשוב שלא כדאי לסלק את אסד כי נקבל במקומו משהו יותר גרוע. איך אומרים המוסלמים: אללה יודע מה יהיה". המלחמה בסוריה חשפה את הסכסוך העמוק בין הסונים לשיעים. האם זו נקודת השבר האמיתית במזרח התיכון? "אני לגמרי מסכים לכך. בכל שנה יש יום, העשוראא, שבו מציינים השיעים את הירצחו של חוסיין, הבן של עלי - האימאם הראשון של השיעים. חלק מהשיעים אף מכים את עצמם עד זוב דם ביום הזה והוא מעצים בכל שנה מחדש את השנאה בינם לבין הסונים. לפעמים אני שומע אנשים תמימים שמדברים על ניסיונות לאחות את הקרע בין שני פלגי האסלאם, אבל זה בלתי אפשרי. השנאה ביניהם כל כך גדולה. לפני כתריסר שנים נסעתי למצרים בשליחות ממלכתית ופגשתי את מי שהיה אז גדול המוסלמים בעולם הסוני, שייח' מוחמד סייד טנטואי. ביקשתי ממנו עזרה בעניין ביטחוני מסוים אצל השיעים. הוא השיב לי: הלוואי שהייתי יכול לעזור, אבל השיעים שונאים אותנו יותר ממה שהם שונאים אתכם". דנה מספר כי נוצר בינו לבין השייח', שהלך לעולמו לפני שנים אחדות, קשר אישי טוב. "אמרתי לשייח': מאוד נהניתי מהשיחה. למה שהמוסלמים בישראל לא ייהנו גם הם? אולי נזמין אותך לישראל? ועל מנת להקל עליך, אדאג שההזמנה לא תהיה מממשלת ישראל אלא מגורם מוסלמי, כמו בתי הדין השרעיים (שפועלים בעצם במסגרת ממשלתית, ע"ג). הוא השיב לי שבביקורים ברמה כזו הוא צריך לקבל את ההסכמה של שר החוץ, שהיה אז עמר מוסא. השבתי לשייח' שבעוד יומיים יש לי פגישה עם השר והבטחתי לדבר איתו. בפגישה ביקשתי אור ירוק לנסיעה של השייח'. מוסא אמר שזה נשמע לו רעיון טוב, אבל הוא עוד צריך קצת לחשוב לפני שייתן תשובה סופית. עד היום אני מחכה לתשובה שלו...". והנה עוד סיפור, כמעט פורימי, מימיו של דנה במשרד הדתות: "המופתי היה זה שקובע את לוח השנה המוסלמי, שמבוסס גם הוא על הירח ועד פיו נקבעים המועדים והצומות", מספר דנה. "הייתי מקבל מדי פעם טלפון חסוי ממנו: 'אדון דנה, לפי החשבון שלכם, מתי יוצא התחלת החודש?' כמובן ששיתפתי פעולה, אבל אסור היה לי להסגיר אותו אז". אבל הביקורת שמותח פרופ' דנה אינה מסתיימת במוסלמים שלא מכירים מספיק את הדת שלהם. "לצערי הרב", הוא מתרעם, "הידע של מקבלי ההחלטות בישראל בנושאים הללו כמעט אפסי. אם היו לומדים ומתייעצים, אפשר היה לקבל החלטות איכותיות בהרבה. המזל הוא שיש גורמי ביטחון שתורמים לידע, אבל בממשלה אין רקע מקצועי מספיק". לראש הממשלה יש יועץ לענייני ערבים, לא? "חבר שלי היה יועץ כזה לאחד מראשי הממשלה. הוא לא פגש אותו במשך חצי שנה. במקרה אחר היה מישהו שחזר מתפקיד דיפלומטי בחו"ל ואחר כך היה ממונה על הטקס במשרד החוץ. כשהגיע זמנו להתחלף הציעו לו לעבור לתפקיד היועץ לענייני ערבים והוא אכן מונה. האיש אפילו לא יודע ערבית".
