דודה לאה ברמה העקרונית יכלה כבר מזמן להגיד לקודשא בריך הוא לבוא ולקחת אותה כמו את בעלה עמרם לעולם שכולו טוב, אבל היא התעקשה להישאר בחיים בגלל סיבה אחת אצילית. מה הסיבה? השליחות שהטילה על עצמה לשבת ליד אחייניותיה הרווקות בשולחן החג ולהעיר להן על עובדת היותן רווקות. אחרת איך תדענה שהן כאלה? למטרה זו נוצרה דודה לאה, ואת הייעוד הזה היא התכוונה לממש עד החופה של האחיינית הסוררת האחרונה. מה דודה לאה תעשה עם עצמה אחרי זה? אל לנו לדרוש במופלא מאיתנו, אבל סביר להניח שהיא תגלוש בטבעיות להתערבות בתכנון המשפחה של אותה אחיינית סוררת. כך התנהלו חייה של דודה לאה בנעימים (לפחות בשבילה זה היה נעים) עד שפעם אחת, בראש השנה, היא מצאה את עצמה יושבת בשולחן החג וסביבה אפס אחייניות רווקות. לא שהן התחתנו או משהו כזה, הן פשוט חתכו לחו"ל לחגים. אפשר רק לנחש למה. דודה לאה קודם כול נפגעה עד עמקי נשמתה. כי ככה היא הייתה מחווטת. קודם נעלבים, אחרי זה בודקים על מה להחיל את זה. וזה לא היה קשה. אחייניות חצופות. ככה לקחת מהדודה הזקנה את התענוג היחיד שנותר לה בחייה העלובים והקשים? מה הפלא שהן לא מוצאות אף אחד. כך חלפו שנתיים. בשלב הזה כל דודה אחרת הייתה אומרת נואש וחוזרת להציץ באובססיביות מהתריסים של חלון המרפסת כדי לראות אם החבר החדש של הבת של השכנים הגיע (אומרים שהכיפה שלו בגודל של מטבע, ולא מהגדולים. על ציצית בכלל אין מה לדבר). אבל דודה לאה לא הייתה כל דודה אחרת. היא הייתה, בהיעדר דימוי מוצלח יותר, מגהזורד של דודות. דודזילה. תמצית הדודתיות של נשמת האומה הישראלית. אז היא החליטה שאם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד. לא שאנחנו מחפשים לחתן את איילה שלנו עם מוחמד או משהו, כן? הרי כולנו יודעים מה קרה לבת של השפיגלים (נכון, הוא לא היה בדיוק ערבי החבר שלה, אבל הוא גם לא בדיוק היה משלנו). בקיצור, היא החליטה שגם היא יכולה לטוס לחגים ושאת ההערות שלה (שאגב, יש לאיית בכלל הארות אם אתם שואלים אותה) אפשר לשמוע גם כשיושבים בחו"ל. אז כמה ימים לפני ראש השנה של השנה השלישית, דודה לאה בת ה־77 ארזה צ'ימידן, רעננה את הפספורט, רכשה תיק בלי כיתוב בעברית כדי שלא יידעו שהיא יהודייה (פאה ושמלה ארוכה בקיץ זה לבוש אוניברסלי), ויצאה לתאילנד לחפש את איילה החמודה שעדיין לא ידעה איזה ראש השנה מצפה לה. דודה לאה הגיעה לעיר צ'אנג מאי ישירות אל הגסטהאוס שבו איילה סיפרה לאמא שלה שהיא משתכנת. אחרי חיפוש זריז התברר שאיילונת שלנו לא הגיעה למקום ומעולם לא הזמינה בו חדר. שוד ושבר. מה תעשה דודה לאה עכשיו? ובכן, זו שאלה שהיינו שואלים אם דודה לאה הייתה אדם נורמטיבי. אבל דודה לאה הייתה כאמור הוויטמינצ'יק של הדודות. דודה מרוכזת. אז היא פשוט פתחה GPS ועקבה אחרי איילה באמצעות הצ'יפ שהצמידה לה לסיכת הראש רגע לפני שזו עלתה על המטוס. אמצעים מוגזמים? לא אם אתם שואלים את דודה לאה. המטרה מקדשת את האמצעים, ובעזרת ה' מישהו גם יקדש את איילונת (החצופה הזאת גם כן מה נראה לה). שש שעות מאוחר יותר נכנסה דודה לאה אל הגסטהאוס הנכון, והייתי אומר לכם שאיילה המתוקה כמעט התעלפה כשהיא ראתה אותה, אבל זה לא יהיה מדויק. היא לא כמעט התעלפה, היא התעלפה לגמרי. קומפלט. אפילו כמה פעמים. "מה חטאתי?" היא מלמלה כשהתאוששה לבסוף והבינה את חומרת מצבה. דודה לאה, שמעולם לא פגשה בחייה שאלה רטורית, התנדבה לענות ומנתה מיד את שרשרת הכישלונות שהביאו את איילה עד כה. לצערה של איילונת החג כבר משמש להיכנס, כך שלא היה מה לעשות מלבד לשבת לשולחן החג לצד דודה לאה, שחיכתה לשווא שהחבר'ה יחליפו בגדים למשהו ש"קצת יותר מכבד את האירוע". "את רווקה, את יודעת", דודה לאה נתנה את הסיפתח. איילה הנהנה. "תודה לא־ל", חשבה לעצמה דודה לאה, "היא יודעת. זה חוסך לנו המון עבודה". משם היא ניגשה למשפטי הקאלט. קלאסיקות כמו "אולי את בררנית מדי", "גם את לא מלכת היופי את יודעת", וכמובן "את לא נעשית צעירה יותר, אם את מבינה למה אני מתכוונת אהממ אהממ... אני לא רוצה להגיד במפורש, אבל את בטח מבינה נכון? אני מדברת על ילודה". דודה לאה הייתה עדינו העצני רק בלי הקטע של העדינו. סתם עצני. ואם אתם לא מבינים את הרפרנס הזה אז אתם גם ככה לא דתיים מספיק כדי להתחתן עם איילונת. יש דברים שלא מתפשרים עליהם. אז על איילונת עברו חגים מזעזעים בצל דודה לאה, והיא אפילו אמרה לה את זה בפרצוף, מה שכמובן עשה לדודה לאה טונה של נחת, כי לשיטתה איילונת לא התחתנה כי "טוב לה מדי". הרי אנשים מאושרים אף פעם לא מוצאים זיווג. צריך להרוס להם את כל הכיף קודם. אז אם דודה לאה מצליחה למרר לה אפילו קצת את החיים, היא את שלה עשתה. את החגים של השנה הרביעית דודה לאה ואיילה עשו בלאוס. כמובן לא בתיאום מראש, אלא בזכות הצ'יפ המדובר. שוב היה סיוט, ושוב דודה לאה חזרה לארץ מלאת סיפוק ותחושת שליחות. במשך חמש שנים עשה הצמד הלא טריוויאלי את החגים יחד ביעדים שונים בעולם, עד שבשנה השישית פגשה איילונת במונטנגרו איזה בחור מגבעת שמואל, ותוך חצי שנה היא כבר עמדה מתחת לחופה. דודה לאה כמובן לקחה את כל הקרדיט. הצרה הייתה שדודה לאה, אפעס, התחילה ליהנות מהחגים עם האחיינית בחו"ל. ומה תעשה עכשיו כשהיא לבד? החגים הבאים היו קשים במיוחד בשביל הדודה, שחיה בשביל הרגעים האלה, והיא לא יכלה שלא לכעוס על איילונת החצופה שחירבה לה את החיים עם החתונה הזאת שלה. המצב היה כה חמור, שדודה לאה המשועממת התחילה לצאת לדייטים בעצמה, ובתוך כמה חודשים היא הייתה נשואה כדת משה וישראל. בחתונה איילונת הסתובבה כמו טווס ולקחה את כל הקרדיט. הרי אנשים מאושרים לא מוצאים זיווג אף פעם. צריך להרוס להם קודם את כל הכיף. לתגובות: jacobi.y@gmail.com
