אריק יפת: "אנחנו לא הולכים לשבת בחיבוק ידיים באריאל, נקים מפעלים של חסד, של תרבות, של הגברת זהות יהודית. הרי איזו זהות יש במדינה? מה התגלה בגירוש הזה? בקטע המוסרי, הסתבר שהיתה שם חבורת גזלנים, ומשטרה וחיילים שאיבדו אופי. תבואי לכאן בעוד שנתיים, ותראי מה ייעשה כאן" אם היו מפיקים מכל זה סרט, הצופים היו מסרבים להאמין. "הבמאי הגזים", היו אומרים, ופוסקים: "דמיוני מדי". הצופים היו מוחים על כך שהבימאי הלביש על גיבוריו יותר מדי אומץ ושאר רוח. הרי אי אפשר גם להתמודד עם מציאות ביטחונית בלתי אפשרית, גם להיעקר מהבית, החממות והאדמה, להיזרק לקרוואנים באיזשהו מקום ואחר-כך עוד לקום, לנער את הבגדים ולשאול מה המשימה הלאומית הבאה. אבל מבחינת אנשי נצרים לא מדובר בסרט, אלא במציאות של חיים. הם לא מחכים לאף אחד, אין להם זמן להתאבל. הצרכים של עם ישראל זועקים, והם, מבחינתם, חייבים לתת מענה. שני שלישים מאנשי נצרים עומדים להקים יישוב חדש בנגב, והשליש השלישי מתכונן להוות גרעין של תורה ואמונה בעיר אריאל. הם, אגב, רואים בשני המקומות שתי זרועות של הגשמה ועשייה. מי שלא הבין איך ביום שבו באו לגרש אותם מביתם הם עדיין עמדו והשקו את הדשא, ימשיך לא להבין מאין האנשים האלה שואבים את הכוחות. אולי זו תוצאה של שנים קשות מאוד מבחינה ביטחונית, אולי הדבר נובע מעומק תורני ואמוני. מה שברור הוא שנצרים לא נגמרה. נצרים חיה וקיימת, וגם פועלת. הזמנה לאנשי אריאל חדר הכניסה של בניין הפנימייה בישיבה התיכונית קרני שומרון. כאן מתגוררות חלק מן המשפחות שמתכוונות לעבור לאריאל, חדר למשפחה. משפחות אחרות מתגוררות בחדרי אירוח של ישיבת ההסדר, ויש כאלה שהדירה שלהן לחודשיים הקרובים היא כיתת לימוד. בלובי של הפנימייה הוצבו שני מקררים, המשרתים את יושבי הבניין. פרטיות? הס מלהזכיר. קיבוץ הוא שיא הדיסקרטיות לעומת מה שמתרחש כאן. אין חדרי שינה נפרדים להורים, אין מטבח. השבוע מתכוונות נשות היישוב לערוך ערב נשים, ובו יעשו משהו שלא עשו הרבה זמן: לבשל. קרני שומרון היא (עוד) מקום זמני עבור אנשי נצרים. בעוד חודשיים, כך הם מקווים, יושלם הכנתו של אתר הקרוואנים בין מכללת יהודה ושומרון לבין העיר אריאל. מדובר ב-30 יחידות דיור ובכמה מבני ציבור נוספים. אבל עד שזה יקרה, אנשי היישוב אינם מבזבזים את הזמן. תחילה הם דאגו לייצב את מוסדות החינוך של הילדים: הבנים הולכים לתלמוד תורה בעלי והבנות לפדואל: "אלו מוסדות החינוך שהיו הכי דומים לאלו שהיו לנו בנצרים", הם כמעט מתנצלים, לא רוצים לפגוע בכל מוסדות החינוך האחרים שהציעו את שירותיהם. הנסיעות לפדואל ולעלי אמנם לא קצרות, אבל אנשי היישוב לא רצו להעביר את הילדים עוד מוסד חינוך בעוד חודשיים. גם החינוך לגיל הרך כבר פועל כסדרו, וכן המועדונית, תלמוד התורה והתלמודית. השלב הבא הוא ועדת חזון, שעוסקת בתכניות המעשיות לפעולה בעיר אריאל. אנשי היישוב מקיימים התייעצויות עם רבנים ואנשי גרעינים תורניים, ובודקים את המצב הרוחני באריאל, על בתי הכנסת שלה, מקוואותיה, אוכלוסיית העיר ועוד. "אנחנו מתכוונים להיכנס לתוך העיר, להתערות בתוך האוכלוסיה ולהקים מפעלי חינוך וחסד", מסביר אריק יפת, ראש החברה לפיתוח נצרים. "הכולל של היישוב כבר לומד בתוך המכללה, והוא יישאר שם לעת עתה". רותי פוגל, מזכירת הגרעין המיועד לאריאל, מסבירה את הרציונל שבמעבר לעיר: "רצינו לעשות את המודל של נצרים בתוך עיר. לחיות חיי קהילה עם מסגרות לילדים, להראות לסביבה צורת חיים רוחנית ולשדר להם: 'בואו אלינו, אנחנו רוצים קשר איתכם'". אנשי נצרים מקווים שהדברים לא ייעשו מתוך התנשאות אלא מתוך קרבה והתחברות. ההתנתקות התבצעה בגלל ניתוק מהעם? "אני לא מתחברת לנקיפות מצפון ולתחושות שנכשלנו", אומרת פוגל. "לא נכשלנו. היינו צריכים לבנות את עצמנו כציבור. יש כאלה שאומרים שטעינו, כי זה שרצנו קדימה הביא את ההתנתקות. אני חושבת שהקדוש ברוך הוא כיוון את הדברים כך שבמשך תקופה העמקנו בסוגיות פנימיות, ועכשיו הגיע הזמן לצאת לשטח". פוגל מדברת על רוח נצרים ועל החממה הרוחנית שהיתה בה. התושבים, לפי פוגל, החליטו לתת גם לאחרים לטעום מן הרוח הרחבה והטובה הזאת. ממשיכים בשומרון הבחירה באריאל היתה מקרית, בהתחשב בהנחה שיש מקריות בעולם. מיד אחרי העקירה הגיעו אנשי נצרים למכללת אריאל, ולאחר שקבוצה החליטה להקים יישוב בתוך עיר נותרה השאלה באיזו עיר לבחור. יפת מספר שההצעות זרמו ממקומות רבים: קרית מלאכי, בית שמש, ערד ואופקים, למשל. אנשי נצרים החליטו על אריאל בשל מצבה הרוחני הירוד, הנכונות הגדולה של ראש העיר והעובדה שהיא נמצאת בשומרון. "אחרי העקירה, ראוי לחזק גם את השומרון", הם אומרים. אריק, לא מפחיד אותך ללכת עוד פעם לשומרון? למקום שממנו יכולים לעקור אותך שוב? "מה שהחזיק אותנו בנצרים זה האידיאלים, לא שום דבר אחר. אני עצמי ניצלתי מכמה פיגועים", הוא אומר ומצביע על פצמ"ר שהוא שומר בחדר למזכרת. "כשאתה מתרגל לחיים כאלה, אתה חי עם אמונה והאמונה מנצחת. זו התשובה לכל העקירה". אתם הולכים לעבור ממנטליות של יישוב עצמאי, שתלוי רק בעצמו, לעיר, שבה אתם לא אדונים לעצמכם. "אין לי ספק שזה לא לעבוד מול מועצה אזורית חוף עזה ואבנר שמעוני. זה לעבוד מול גזרה אחרת. אבל האנשים באריאל עושים רושם מאוד חזק שהם רוצים לקלוט אותנו. אנחנו מקווים שנגיע מהר מאוד לאלף משפחות דתיות, ונשפיע גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה דמוגרפית". ההתנתקות היא רק סימפטום אנשי נצרים מבינים שהמנגנונים שלהם עובדים בצורה שונה משל אנשים רגילים. הם עצמם אומרים שההתנהגות הטבעית של אדם שלקחו לו את ביתו, שעליו מסר את נפשו, היא התפרקות או דיכאון. הם מבינים את זה, אבל הם לא חיים כך. "הדרך שלפיה אנחנו פועלים היא תוצאה של צורת חשיבה שהשקענו בה הרבה לימוד, העמקה והפנמה", מסבירה פוגל. "זה לא היה חדש לנו, אבל בשנה האחרונה הדברים התחדדו. למדנו להסתכל על תהליך הגאולה מלמעלה, מגבוה. זה אומר לא לרדת לפסים אישיים: לשמות, לפוליטיקה ולשחיתות. ראיית הדברים מלמעלה מאפשרת לצוף ולהתמודד עם המציאות". לדברי פוגל, בימי ההתנתקות חשו בזה היטב. מי שינק מן התורה הזאת התמודד אחרת עם הדברים, ומי שלא, פעל לפי חוש הטבע הבריא: כעס מאוד וזעק בכל דרך שלא נותנים חלקים מארץ ישראל. "אנחנו לא אומרים שמה שהיה הוא לא נורא", מדגישה פוגל. "זה נורא, והדברים לא יירפאו עד שלא נחזור לגוש קטיף, ועוד נחזור לשם. אבל צריך להסתכל על הדברים בפרופורציה". בפרופורציה של אנשי נצרים, ההתנתקות היא אולי שיא השיאים בנוגע למשבר האמונה בארץ ישראל, אבל המצב די גרוע גם בשטחי החיים האחרים. "למעשה", אומרת פוגל, "היינו צריכים לצאת למבצע 'פנים אל פנים' גם בנושא הנישואים האזרחיים, החוקה והחינוך. דרך הנקודה של ארץ ישראל התעוררנו להבין שעם ישראל נמצא במצב קשה מבחינה רוחנית. ההתנתקות היא רק סימפטום". החזקתם בשיניים בנצרים, ועם ישראל הצביע נגד מסירות הנפש שלכם. אז למה אתם לא הולכים לחיות באיזשהו מקום במרכז הארץ, בשקט? אריק: "השאלה היא מה אתה קובע לעצמך. אם אתה ממשיך לשאת את האלונקה או לא". למה שתמשיכו? אסי הילר, מראשונות היישוב: "בחרנו לא להתרסק אלא להמשיך הלאה. בנצרים החיים שלנו התנהלו מתוך תחושה שאנחנו במשימה לאומית. נבנינו מן הקשיים, וההחלטה מה לעשות הלאה היא חלק מן האמונה שה' לא רצה לרסק אותנו". תמי זילברשיין, מנשות היישוב: "זה חלק מהגישה היהודית, שעם כל מה שה' מזמן צריך להתמודד, ובעזרת זה להוסיף עוד מדרגה". יפת: "כשאתה חי בעומק של אמונה, אתה רואה תהליכים שקורים ומהלכים שקורים. התשובה היא לעשות ולעשות. מי שהוציא אותנו מעזה זה עם ישראל. צריך לחזור לעם ישראל ולהיות איתו, להתחבר אליו ולהעביר לו מסר אחר". ברור לך שעם ישראל מפרש את זה אחרת: "הנה המתנחלים האלה, הוצאנו אותם משם והם התאוששו. מצאו להם כבר מקום לגור והכל יהיה בסדר". הם בכלל לא מבינים את האידיאל. "אנחנו לא הולכים לשבת בחיבוק ידיים באריאל. אנחנו הולכים להקים מפעלים של חסד, של תרבות, של הגברת זהות יהודית. הרי איזו זהות יש במדינה? מה התגלה בגירוש הזה? אני לא מדבר אפילו על הקטע האמוני, אלא על הקטע המוסרי. הסתבר שהיתה שם חבורת גזלנים שמה שהיה להם חשוב זה הכסף שלהם, ומשטרה וחיילים שאיבדו אופי. זה מעשה בלתי מוסרי. תבואי לכאן בעוד שנתיים, ותראי מה ייעשה כאן". לא עוזבים את הנגב מושב יבול נמצא בתווך, בין שני גבולות. 6 ק"מ מרפיח ו-6 ק"מ מגבול מצרים. גם לאנשי נצרים, שהתרגלו לחיות ביישוב מבודד, המקום נראה כמו סוף העולם. העיר הקרובה היא נתיבות, ואפילו הם אומרים בבת שחוק שהמקום הוא בלי ספק 'חור'. ובכל זאת, שני שלישים מן היישוב החליט לשהות שם בשנתיים הקרובות. אחר-כך, ככל הנראה, ימשיכו להקמת יישוב בחולות חלוצה, או שיחליטו על איזור לכיש, עם קבוצה מתגבשת של עקורי הגוש. "רצינו להמשיך את נצרים", אומרת צורית ירחי, מנשות נצרים שביבול. "גזרת ההתנתקות רצתה לפורר אותנו. כשהמנהלת פרסמה שיש פיתרון לכל מתיישב היא נתנה אפשרות לשכור 900 דירות בכל רחבי הארץ, כדי שהרוח שלנו תתמסמס. אבל אנחנו רצינו להמשיך יחד. המקום היחיד שבו יכולנו לעשות את זה בזמן קצר היה יבול. מעבר לכך, מדובר ביישוב הנגב. כל השנים היינו קשורים לאנשי הנגב, לנתיבות, לאופקים, לשדרות ולכפר מימון, ויש לנו מחויבות גדולה לאזור". רוב הקבוצה הגיעה ליבול באסרו חג סוכות, אולם עוד לפני כן, מרגע שנפלה ההחלטה להגיע למקום, הדברים החלו לרוץ בקצב מסחרר. "אנחנו זוכים ליחס טוב מאוד מצד המדינה", מסבירה אריאלית בן צבי, גם היא מנצרים שביבול. "יש לנו ישיבה שבועית עם משרד השיכון, בנייה מסיבית והכשרה מהירה של האתר. המקום שבחרנו עולה בקנה אחד עם הרצון של המדינה, אז היא עוזרת לנו ככל שהיא יכולה". גם המועצה האזורית אשכול, שאין בתחומה אף יישוב דתי, מושיטה יד חמה לאורחים ומקווה שיקבעו את בתיהם בנגב. בשבועות האחרונים עסקו אנשי נצרים שביבול בהקמת בית ספר (בינתיים ביתד, עם קבוצה מעצמונה), גנים ומעונות יום. השלב הבא הוא פתיחת החוגים, המועדונית והספרייה. המבנים שהובאו לנצרים בשנים האחרונות היו מבנים יבילים, בגלל הדרישה שיהיו מוגנים מירי פצמ"רים. כך קרה שחלק מן התושבים קיבלו את בתיהם בחזרה. בית הספר היישובי, על ציורי הקירות של התלמידים, כבר הגיע ליבול, ומראהו הקל מאוד על הילדים ועל הוריהם. "מצד שני", מספרת ירחי, "כשהנחתי את החפצים שלי בבית אתמול חשתי תחושת בגידה. הרי החפצים וגם הבית שייכים לנצרים! זה מלווה אותנו כל הזמן. לכל אחד יש תמונה של נצרים, עציץ משם או בקבוק חול מאדמת נצרים. כל אחד חווה מדי פעם את הסיטואציה שמעלה אצלו דמעה של כאב וזיכרון. ההתחדשות משמחת מאוד, אבל אנחנו לא רק שמחים". עמוק בלב הקונצנזוס החזון של אנשי נצרים שהגיעו ליבול הוא הקמת קהילה אידיאלית. לא יישוב שבו עובדים וגם לומדים תורה, אלא יישוב שהוא כולו תורה, מהמסד ועד הטפחות. מתוך התורה עובדים, מעבדים את האדמה, מחנכים וגדלים. כמו מגדלור שייתן קריאת כיוון לכל עם ישראל. ברור להם שצורת חיים כזאת אינה מתאימה לכל העם אלא ליחידים, והם מתכוונים לממש את החזון הזה, בתוככי הנגב, המשווע ליהודים ולהתיישבות יהודית. באשר לשאלה איך יישוב קטן משפיע על עם ישראל, משיבים אנשי נצרים שתמיד ההשפעה של אנשי ההתיישבות היתה גדולה ממספרם היחסי באוכלוסייה. כך היה בזמן שבו הקיבוצים נשאו את דגל האידיאלים, וכך יהיה גם עכשיו. אנשי נצרים שביבול מזמינים את כל עקורי גוש קטיף להצטרף אליהם, ואכן, מדי יום מגיעות קבוצות מיישובים שונים לראות ולבחון אפשרות של הצטרפות. "אנשים זרוקים במקומות גרועים יותר ופחות, ולא זוכים לחיי קהילה מלאים. כאן אנחנו מצליחים להרגיש יישוב קהילתי אמיתי", מסבירה בן צבי. "מעבר לכך, אנשי גוש קטיף היו רגילים לחיות ברמת חזון מאוד גבוהה, והיום הם תקועים בניצן. אין להם מה לעשות שם. כאן ממשיכים להגשים. אנחנו עוסקים היום בהקמה ובמבט קדימה, שזה מאוד מרפא. זה נותן המון כוח ומאפשר לצאת מההריסות של גוש קטיף ולהמשיך הלאה". בן צבי מזכירה את העובדה שהנגב הוא קונצנזוס. שלא כמו בנצרים, איש לא יתווכח אם ראוי לשבת שם או לא. העובדה הזו מקלה עליכם? "זה לא עניין של להקל", מסבירה בן צבי. "אנחנו לא הולכים להתנצל או לפייס את החברה הישראלית. זה היה נכון מאוד לשבת בנצרים. אבל אנחנו אומרים היום אמירה ערכית במקום שהוא יותר בקונצנזוס". קבלת פנים חמה לפני 27 שנים עלו ראשוני המושב יבול להיאחזות הנחל במורג, עברו שם הכשרה והתגוררו בה בקרוואנים. גרעין הנח"ל שלהם היה מיועד לעלות לחבל ימית, אולם אז נחתם הסכם השלום עם מצרים. אנשי יבול מצאו את עצמם בחבל שלום, צופים אל חבל ימית אך לא מתגוררים בו. יש להניח שאיש מהם לא שיער אז שתהיה עקירה נוספת של יהודים, ושגם היא תשפיע עליהם. אייל טל, האחראי על קליטתם של אנשי נצרים במושב ושל אנשי גוש קטיף בכלל במועצה האזורית חבל אשכול, מספר שלתושבי יבול נעשתה הכנה מראש, עם הסבר על המנטליות של האורחים ועל הכוונות לעתיד. שתי החברות מגיעות מרקע חברתי ודתי שונה לגמרי, אם כי, מציין טל, קיימת קירבה והבנה הדדית על רקע היותן שתי הקבוצות חקלאיות. בסך הכל מדובר באנשי התיישבות. אנשי נצרים מודים לאנשי יבול על קבלת הפנים החמה. טל מספר: "נשות יבול עברו עם הילדים מבית לבית וחילקו פרחים לבאים. הנשים שלנו עורכות מפגשים עם נשות נצרים, ובסך הכל אנחנו מנסים לענות על הצרכים שלהם". טל מעיד כי האווירה היא טובה, וכי הנוכחות הנצרימית הפיחה חיים במושב. "מוסדות החינוך שלהם פזורים ברחבי היישוב, במבני ציבור שהקצינו להם, כך שרואים כל הזמן ילדים הולכים וחוזרים, אמהות, משפחות. הם לא נמצאים במתחם סגור, וזה נחמד מאוד". עם כל האמירות היפות, ברור לשני הצדדים שמדובר באירוח זמני, וככל הנראה אין סיכוי שאנשי נצרים יתקעו יתד של קבע ביבול. שתי האוכלוסיות גם מבהירות שאין להן כל כוונה לשנות אחת את השנייה. "אני חושב שככה זה גם נכון", אומר טל. "אנחנו לא יכולים לתת להם את כל המענה שאוכלוסיה דתית צריכה". אגב, תושבי יבול אינם אחידים בהשקפתם הפוליטית, אולם הם יודעים שההתנתקות תשפיע על ביטחונם האישי. "אנשי נצרים טוענים שהפצמ"רים באים אחריהם", אומר טל. "אני גם חושב שבקרוב הפצמ"רים אכן יגיעו לכאן, אבל בכל זאת, אני מקווה שהם טועים". שתי זרועות של גוף אחד אנשי נצרים מרגישים שהם עדיין גוף אחד, אבל בין אריאל ליבול נפרשים 161 ק"מ ושעתיים וחצי נסיעה. לא סוד הוא שקהילה שנעקרה ממקומה ומבקשת לשקם את חייה צריכה להישאר יחד. בצורה הזאת, התושבים מחזקים איש את רעהו והסביבה הטבעית השכנים והחברים נשארת מוכרת. נדמה שבנצרים הדבר מורגש עשרת מונים: "החיים בנצרים היו מאוד מורכבים מהמון בחינות, בעיקר זו הביטחונית", מסבירה רותי פוגל. "המורכבות והאתגרים יצרו קשר חזק מאוד בין האנשים, ולא האמנתי שאי פעם נוכל להיפרד. האמנו שאנחנו ביחד לנצח". אבל גם כאן ניצחו האידיאלים את הרגש האינסטינקטיבי, הטבעי. פוגל מספרת: "עם כל הדיבורים, הרגשנו שיש משהו שעולה על הביחד, שהוא ערך חשוב אבל לא עליון. הרגשנו שמעל זה יש את המשימה שמתאימה לכל אדם באשר הוא, וההתאמה של אדם למשימה שלו היא זו שתביא אותו לחיות את חייו בצורה אמיתית". הימים שלפני הפרידה כללו הרבה בכי וכאב, מספרים אנשי נצרים. חלקם מגדירים זאת כרגע הקשה ביותר. בנצרים הקטנה והמבודדת כולם היו כמו משפחה אחת. הפיצול, שהיה ככל הנראה הכרחי, לא נעשה מתוך כעס, אלא מתוך בירור של אמת. אנשי נצרים מעדיפים לראות את יבול ונצרים כשתי זרועות של נצרים המקורית. באחת, יבול, יש יותר דגש על התיישבות, אבל גם שם קיים הפן של עם ישראל, ובשנייה, באריאל, הדגש יותר על עם ישראל, אם כי גם שם קיים פן של התיישבות בשומרון. המזכירות של שני המקומות עדיין משותפת, וכך גם רב היישוב. עלון משותף יוצא מדי יום שישי, ובו עדכונים על הנעשה בשני המקומות. גם הפרסום הקורא לאנשים להצטרף לאנשי נצרים נעשה ביחד, מתוך אמונה חזקה בשני הדגלים. האם לנצח יהיה קשר הדוק כל-כך? קשה להאמין, אבל, כפי שאומרים אנשי נצרים עצמם, זה אינו העיקר. "נמשיך להעביר את המסר שלנו בקומה זקופה", אומר רב היישוב, הרב ציון טוויל. "אנחנו לא מסכנים. יש לנו כאב שלא יגליד עד שלא נחזור לנצרים, אבל המסכן האמיתי הוא זה שפינה אותנו. אין לנו כוונה להתנתק מאמונת הגאולה והמדינה", הוא מכריז ומסיים בפרפראזה על משפט ידוע: "מי שלא רצה את נצרים בחוף עזה, יקבל אותה בכל רחבי הארץ". ofralax@walla.co.il הדגלים של הישיבה ישיבת 'נצר מטעי' הוקמה באלול תשס"א בנצרים, וכיום לומדים בה 40 בחורים. בראשות הישיבה עומד רב היישוב נצרים, הרב ציון טוויל. בין בחורי הישיבה למשפחות היישוב נוצר קשר חזק וחם, ובחורי הישיבה ליוו את המשפחות עד העקירה וגם אחריה. למרות רעידת האדמה שעברה הישיבה בקיץ, שנת הלימודים הנוכחית החלה כמעט כסדרה. ימי האיחור הספורים נגרמו בשל הסיוע שהושיטו התלמידים לאנשי היישוב: הן בפירוקו ובאריזת תכולתו של היישוב והן בארגונו מחדש בקרוואנים של המכללה. גם 'זמן חורף' חיכה מעט, משום שהתלמידים סייעו למשפחות עם המעבר ליבול. עד עכשיו, וגם במשך התקופה הקרובה, הישיבה תמשיך עם היישוב, אומר ראש הישיבה, הרב טוויל אם כי זו אינה החלטה סופית. בינתיים, בכל מקום שהיו בו: נצרים, אריאל ועכשיו יבול, משתדלים הבחורים להגדיל תורה ולהאדירה, למרות הקשיים בדרך. בימים הקרובים צפויים כמה בחורים להתגייס לצה"ל, הצבא שגירש אותם מנצרים. "אנחנו מבדילים בין הערך הכללי של המדינה והצבא, לבין החולשות שמתגלות בפרטים", מסביר הרב טוויל. "המדינה לא מתחילה ולא נגמרת באריאל שרון, והצבא לא מתחיל ולא נגמר בדן הראל או באוגדונרים שלו. הצבא הוא דבר קדוש, הוא מבטא את ריבונות עם ישראל בארצו. בהתנתקות הוא היה שותף לדבר נורא, אבל זה לא אומר שאנחנו מתנתקים ממנו ומהמדינה. להיפך, נמשיך להניף את הדגלים חזק יותר וגבוה יותר".