שני גיבורי מלחמה, אסא קדמוני ומוטי אשכנזי, היו הדמויות המרכזיות בדיון הציבורי בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים. אסא קדמוני עוטר בעיטור הגבורה, הצל"ש מהסוג הגבוה ביותר, על שלחם במשך שעות כמעט לבדו והציל את כוח צנחני המילואים שנקלע בסרפאום לתוך תופת אש של מאות חיילים מצריים. מוטי אשכנזי היה המפקד של מעוז 'בודפשט', המעוז היחיד בקו בר־לב ששרד ועמד בגבורה במשך כל המלחמה מול כוחות מצריים אדירים. לפני המלחמה, אשכנזי התריע במשך תקופה ארוכה שעומדת להיות קטסטרופה בגבול עם מצרים, ולא היה לו שומע. בהגיעו לפקד על המעוז זמן קצר לפני יום הכיפורים פעל ככל יכולתו להכין את המקום בצורה הטובה ביותר לקידום פני הרעה כשתגיע, ואכן זכה להציל את המעוז מגורלם של כל המעוזים האחרים. מוטי ואסא שבו מן המלחמה והקדישו את כל כוחותיהם למחאה נגד המנהיגים הנושאים באחריות למחדל. הם שבתו שביתת רעב ממושכת ופעלו בכל האמצעים האפשריים להגיע אל כל מוקדי הכוח הציבוריים והתקשורתיים. הם הצליחו. דדו הרמטכ"ל וגולדה ראש הממשלה התפטרו, ומשה דיין שר הביטחון הודח למעשה למשך תקופה מסוימת מהחיים הפוליטיים, וכשחזר כבר סרה ממנו ההילה והתהילה שליוו אותו בשנים שלפני כן. במקביל למחאה הזאת, שקולה נשמע בכל השופרות התקשורתיים של הימים ההם, קמה תנועה אחרת, צנועה יותר, 'גוש אמונים'. 'גוש אמונים' בהנהגת חנן פורת, הרב משה לוינגר ואחרים ובהנחיית הרב צבי יהודה קוק, איגד רבים מצעירי הציונות הדתית עם מעט אקטיביסטים חילונים מן הימין והשמאל הוותיקים, אנשי 'התנועה לארץ ישראל השלמה', אנשי רוח כצבי שילוח, נתן אלתרמן ונעמי שמר, ותומכים במערכת הפוליטית כגאולה כהן, אריאל שרון של אז ומנחם בגין של אז. הלקח של אנשי 'גוש אמונים' ממלחמת יום הכיפורים היה שצריך ליישב בדחיפות את כל הארץ שנפלה בידינו שבע שנים קודם לכן במלחמת ששת הימים. באין־ספור מבצעי התנחלות תוך מאבקים מול הממשלה, הצבא ועיתונות עוינת, הצליחה בסופו של דבר התנועה להקים עשרות יישובים בעיקר ביהודה ובשומרון, שנוספו על היישובים הקטנים שהוקמו עוד קודם לכן באישור הממשלה בגולן, בבקעה, סיני וחבל עזה. "יהיו הרבה אלוני מורה", הכריז בגין כשעלה לשלטון, ואכן זה קרה וזה ממשיך להתפתח. בפרספקטיבה של חמישים שנה לאחר מכן, אפשר לקבוע בוודאות ובפשטות שתנועת המחאה של שני גיבורי ישראל אלו וחבריהם היא חסרת משמעות היסטורית. שום דבר טוב לא קרה לעם ישראל בהחלפתם של דדו וגולדה ודיין במוטה גור, רבין ופרס. לעומת זאת, הפעולה של גוש אמונים הצילה את העם והארץ. אני לא מעז לדמיין מה היה קורה לנו אילו היו יהודה והשומרון במצב שבו הייתה עזה בבוקר שמיני עצרת תשפ"ד. להיענות לקריאה הא־לוהית כל זה רק בניתוח 'חילוני' של המצב הלאומי. בהיבט האמוני העניין עמוק בהרבה. הקדוש ברוך הוא, א־לוהי התנ"ך, חי וקיים ופועל בדורותינו בעוצמה גדולה יותר מבכל התקופות הקודמות, בהתאם לתוכניות שתורת משה מדברת עליהן רבות בבהירות רבה, ובניגוד להמון תוכניות ותחזיות אנושיות. הישועות וגם הפורענויות שבאו עלינו היו ניסיות ומפתיעות. יישוב הארץ ותחיית העברית, השואה והתקומה וקיבוץ הגלויות, ששת הימים ויום הכיפורים, ולאחרונה זוועות שמיני עצרת וההשתלטות המהירה של יהודים מסורים על האויב הרצחני לאחר הסתר הפנים הקצר והנורא, כולם מאורעות א־לוהיים ללא תקדים שנועדו לעורר אותנו. הסוד הוא ההשתתפות האנושית עם הפעולה הא־לוהית. אנו אומרים תמיד 'בעזרת השם', אבל המקור המקראי לביטוי הזה הוא הפוך מכפי ששגור בפינו. בשירת דבורה יש קללה נמרצת למי שישב בצד: "אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגיבורים". אנחנו נקראים לעזור לה' לממש את הבטחותיו לאברהם, יצחק ויעקב. חטא גדול הוא להשאיר את מעשי ה' הכבירים חסרי משמעות. לפני דור, ההתגייסות והמאבק של 'גוש אמונים' זיכו אותנו להיענות לקריאה הא־לוהית והצילו את ניסי ששת הימים מלהפוך לאכזבה. אסור בשום אופן לצאת מן השואה והגבורה של תשפ"ד במחאה בנוסח מוטי אשכנזי ואסא קדמוני. זה לא עניין של מנהיג פוליטי כזה או אחר אלא של החלפה של כל עולם הערכים. העם והמדינה והאקדמיה והצבא והמשטרה צריכים במוקדם או במאוחר להשתחרר ממטען כבד מאוד של בלבול: עם ישראל הוא עם ה' והוא חייב ללכת בדרכי ה' ולהיות אור לעולם, הארץ כולה בגבולות התורה נועדה לישראל ולא לאחרים, ברשע המוחלט צריך להילחם מלחמת חורמה בלי 'הכלה' ומניעת 'הסלמה', בלי דמיונות על 'מתונים' ו'קיצוניים' משני הצדדים ובלי 'חפים מפשע' בבתי הרוצחים האכזריים. ה'כיבוש' הוא דבר טוב ולא רע. אני לא משלה את עצמי שהמהפך הרוחני יגיע בקרוב, אבל יום אחד הוא חייב להגיע. המהפך שחל בחיי העם במאה האחרונה היה דמיוני יותר. נכון להיום, זה עוד רחוק. אבל כמו רוב הדברים הגדולים, ההתחלה היא מלמטה. כיום רוח צה"ל האמיתית בשטח היא 'שמע ישראל' וציציות, כאשר קצינים בכירים מנותקים ושרים מכריזים את ההפך. להשתחרר מחומות ההפרדה המלאכותית המשימה המעשית שמוטלת כבר עכשיו על מי שמבין מה קורה ושומע את קול ה', היא מאבק ממשי על התיישבות מעשית בעזה ובכל מקום בארץ ישראל שכבשנו ושנכבוש. באותה מסירות שבה רצו גיבורינו להציל בשמיני עצרת בלי שום פקודה מגבוה, ובאותה מסירות של לוחמים העולה לעם ישראל בהרבה דם יקר במשך הלחימה, צריך כעת לרוץ להתיישב. הרשעים הרוצחים הורידו בשמיני עצרת תשפ"ד את החומות הגבוהות והבצורות אשר בטחנו בהן במקום בה'. הגיע הזמן שנשתחרר אנחנו מתודעת החומות וההפרדה המלאכותית שהן יוצרות בין 'העוטף' לבין 'הרצועה'. אלי־סיני, דוגית, וניסנית, שנהרסו בתשס"ה "לתכלית ראויה" על ידי ממשלת שרון בצפון הרצועה, היו למעשה יישובים חקלאיים מדרום לאשקלון בדיוק כמו יד מרדכי, נתיב העשרה וזיקים הסמוכים. שטחיהם נשארו עד היום שטחים חקלאיים פתוחים. כבר אתמול היינו צריכים לחתור להגיע בשלב ראשון אל המקומות היקרים האלה ולהתיישב בהם מחדש. מאז התחלת המלחמה יש התארגנות של גרעינים להתיישבות. השתתפתי בכנס באשדוד שהוקדש לכך ביוזמת דניאלה וייס הבלתי נלאית שאין כמוה ותנועת 'נחלה' שהקימה, אבל הקול לא נשמע בציבור. מדינת ישראל לא יודעת להגדיר מה מטרת המלחמה, וכבר נכנסנו לשלב ההתבוססות בבוץ שבו קוברים בכל יום ולא יודעים לאן מתקדמים. 'לנצח את חמאס' זו רק סיסמה. מה פירושה ומשמעותה? מי ומה יהיה בשטח אחרי שנשלים את השמדת המחבלים אם אכן נזכה לכך? גם הציבור שעליו מוטלת המשימה עוד לא שם. אני עובר על עיתון מגזרי שלם ולא מוצא את האמירה הברורה הזאת. מצד שני הרחובות כבר מלאים שלטי חוצות של 'להחזיר אותם עכשיו' עם אותו 'עכשיו' של 'שלום עכשיו' זכרונו לא לברכה, באותן אותיות אדומות מודגשות. כולנו מתפללים להשבת החטופים, אבל לא מוכנים שהמחיר יהיה כניעה. התיישבות יהודית בעזה צריכה להיות הדגל שנניף אנחנו. נציגי הציבור, רבנים, הערוצים והעיתונים והעלונים הלאומיים, צריכים לומר את זה מעל כל במה. צריך להשיג את התקציבים לשלטי חוצות עם הסיסמה הזאת. המאבק על ירושת הארץ בנוסח תשפ"ד לא יהיה קל, מול ממשלה וצבא מהוססים, מול כוחות עוינים מבית ומחוץ ו'העולם' ואמריקה, אבל הוא אפשרי בתנאי שמספיק אנשים טובים ונאמנים יתמסרו למשימה. הוא הכרחי והוא העתיד. כשיצאו ראשוני המתנחלים לעפרה ולשילה ולסבסטיה אחרי מלחמת יום הכיפורים, זה גם היה חסר סיכויים בעיני ה'ריאליסטים'. רק כך נהפוך את הקללה והזוועות – לברכה. "עלה רש כאשר דיבר ה' א־להי אבותיך לך אל תירא ואל תחת". ***