תקופה קצרה לאחר הגעתנו למוסקבה, אירחנו בדירתנו זוג צעיר לארוחת ערב. עם סיום הארוחה, סייעתי לסדר את השולחן ואף נעמדתי לשטוף את הצלחות, הכוסות והסכו"ם. האורח ניגש אליי בשקט ושאל: 'מה קרה, וכי אין לכם עוזרת בבית? מדוע אתה טורח'? 'יש עוזרת, היא תגיע כאן מחר בבוקר', עניתי. 'אם כן, מדוע אתה לא משאיר לה לנקות את הכלים?' הוסיף לשאול את עיקר שאלתו שהטרידה אותו, כשלא הבין מדוע אני עומד בעצמי לנקות ולא משאיר את הכלים כפי שהם, עד למחרת בעת שתגיע העוזרת. באותה תקופה, דירתנו הייתה בתחילת רחוב 'לעסנאייא', וחצר הבניין גבל עם חומות הכלא הגדול והוותיק 'בוטירקי', כך שבעודי עסוק עם הכלים, ראיתי מחלון המטבח את מגדלי השמירה וגדרות הכלא, וכך נזכרתי בסיפור אותו סיפרתי לו כמענה על תמיהתו: 'גנב מסוים נתפס, הואשם בידי השופט והושלך למאסר למספר שנים. חבריו בתא שמו לב, כי חברם החדש שזה עתה הגיע, נוהג במנהג מוזר מדי יום, וכשמנות האוכל מוכנסות לתאם דרך האשנב הצר, כל אחד ניגש בתורו לקחת את המנה, אך איש זה, לפני שמקבל לידיו את הצלחת, הוא מביט ימינה או שמאלה, ובתנועות זריזות ומוזרות, הוא לא לוקח את המנה כרגיל וכמו כולם, אלא כביכול 'גונב' את מנתו. כשנוהג לא מובן זה חזר על עצמו שוב ושוב, אמרו לו יושבי החדר: 'מה אתה טורח ו'גונב' את האוכל? הרי מנה זו מיועדת לך, כמו שכולנו כאן מקבלים מנה קבועה'. חייך ה'גנב' וענה להם: 'תראו, יש לי 'מקצוע' ביד, אך אני חושש שאני עלול לאבד אותו בתקופה הארוכה, בו אשב איתכם כאן בכלא, לכן אני עושה תרגילים מדי יום, לא לשכוח את השיטות, ומיד לאחר השחרור אוכל להמשיך במקצועי...'. המשכתי והסברתי לאורחי: 'חונכתי ב"ה כל חיי הצעירים בבית הוריי היקרים, לנקות ולסדר לאחר ארוחה, למדתי כך לשטוף ולשמור על ניקיון וסדר, בסיום אוכל או בקומי משינה. נכון שכאן ברוסיה, הרבה יותר זול להזמין מנקה לבית, והיא תסדר ותנקה את הדירה, דבר שלא יכולנו להרשות לעצמנו מבחינה כלכלית, עת גרנו בארץ הקודש, שם זה יקר מאוד ולא מקובל במשפחות סטנדרטיות. אך חבל לי על מה שלמדתי לעשות לבד, ועוד יותר: אני רוצה שילדיי יראו אותי עושה כאלו עבודות, ולא כל דבר קטן כגדול אתעצל ואתן לאחרים לעשות זאת. ולכן, מדי כמה ימים, אני משתדל לטרוח בעצמי ולעשות לבד ניקיונות, סדר ועוד דברים רבים. כך אני 'מתרגל' בס"ד עם עצמי, להישאר מעשי ולפעול, ולא להיות תלוי באחרים...'. נזכרתי השבוע בסיטואציה זו ובסיפור זה, כאשר קיבלתי פנייה מרגשת מאמא אחת, בנוסח זה: "שלום כבוד הרב, מה שלומכם? ראשית יש לך דרישת שלום חמה מ... בני. כפי שעדכנתי אותך בפעם הקודמת, בינתיים אין חדש, עדיין מנהלים דיונים ונקווה לבשורות טובות. אשמח להיעזר בך, הבן שלי מקבל אוכל לא מהדרין, והוא רוצה מאוד להקפיד גם בכלא על אוכל בהכשר הכי מהודר. העניין הוא, שהוא צריך אישור מרב שמכיר אותו ושימליץ עליו. אנא, אם יש לך אפשרות בבקשה לכתוב לו אישור כזה, שאתה מכיר אותו ושהוא מקפיד על רמת כשרות גבוהה...". בתקופה זו לפני שנה, היה שיאם של המאמצים לשחרורה של הנערה נעמה יששכר, שישבה כאן בכלא וסיפורה התפרסם בכל העולם, אך במקביל היו עוד שני נערים יהודים שנכלאו למשך מספר חודשים, עד שבחסדי שמים, הפעולות הצליחו והם הוסגרו למאסר בישראל לקראת משפטם שעדיין לא נערך משום מה. בביקורים השבועיים אצל הנערים, הם התחזקו מאד, ומדי שבוע ראיתי וחשתי איך תשומת הלב ואהבה שלא תלויה בדבר, השפיעה עליהם מאוד. הם התחזקו בתפילות, הנחת תפילין, שמירת שבת ובכשרות המזון, למדנו יחד, והשינוי היה פנימי כמו חיצוני. הקשר ממשיך מאז, דרך ההורים המסורים. התיישבתי לכתוב מכתב, אותו שיגרתי לאמא המסורה, שמיהרה לנסוע ולמסרו להנהלת בית הסוהר. וכך כתבתי בין הדברים: לכבוד הנהלת שב"ס, בית הסוהר 'אשל', באר שבע, ארץ ישראל שלום וברכה! במסגרת תפקידי כרב לאסירים ישראלים בבתי הסוהר במוסקבה והמחוז, התוודעתי ל..., מספר ת"ז ...., אשר שהה בבית המאסר כאן במוסקבה לפני כשנה, למשך מספר חודשים. ביקרתיו מדי שבוע באופן קבוע, למדנו יחד ושוחחנו רבות. ... שמר באדיקות על כל הלכה וכשרות, למהדרין מן המהדרין, גם כשזה לא היה לו קל ולא נוח. בשיחות עם הנהלת בית המאסר כאן, לא פעם שמעתי מהם דברי הערצה על התנהגותו היהודית המיוחדת והבלתי שגרתית במקום. כעת שהוא שוהה במאסר בארץ ישראל, אני מקיים בקביעות שיחות התעניינות רבות דרך אמו המסורה, ואני מבין ש... לא מקבל מזון 'מהדרין', דבר שמאוד מעיק עליו. ביודעי ומכירי אותו, ... הוא בחור רציני, ואני מאמין שברגע שהוא ישוחרר הוא ישתקם בע"ה במהרה ויקים בית דתי ואיכותי. ראוי לסייע בעדו כבר כעת, להמשיך את הידורי הכשרות שלו, יחד עם התנהגותו היהודית כהלכה! אומנם מאז פרוץ ה'קורונה' וסגירת הגבולות לזרים, אין כאן מקרים חדשים של אסירים ישראלים וכמעט 'שכחתי' נושא זה, שלפעמים היה דורש שעות וימים של השקעה אינטנסיבית ולא קלה, אבל, הנה הקב"ה זימן לי אפשרות 'לתרגל' את עצמי ולהישאר ערני ככל שניתן. בתקווה ובתפילה שהגבולות ייפתחו בקרוב, וגם אז, נישאר בלי מקרים כאלו ודומים להם. גוט שבת! שייע