The future of the Iranian nuclear agreement could be shaped by the presidential election in Iran on June 18, 2021. This does not necessarily mean that we have to wait for it to find out what will happen to the current agreement. On the contrary, speeding up the resolution could be a scenario that would allow the new US administration to avoid what might come out of these elections, a decisive moment for the mullahs’ regime. Realistically, the current president of Iran, Hassan Rouhani, has only six months left in office. He is not eligible for a new term. Iran is therefore expecting a new president in June. This is a date to remember for many reasons. The first is the extremely difficult situation of the mullahs’ regime. At once, the maximum pressure exerted by the US since Donald Trump’s presidency. Increasing possibility of a sudden military strike due to the growing threats to regional security posed by Iran’s expansionist policies. Trouble in which the regime put itself by interfering in several Arab countries, including Syria, Iraq and Yemen. Extremely tense relations with neighboring countries in the Gulf. Of course, the decline in the regime’s popularity. The last point was reflected in the February parliamentary elections. At about 42 percent, the engagement rate is the lowest since Khomeini’s 1979 revolution due to unrest, economic hardship, the collapse of the local currency, and an all-time high inflation. Analysts say the Biden administration will closely watch Iran’s election as one of the factors influencing its position on the nuclear deal. In such case, it should make a careful assessment of its position. It is either to encourage President Rouhani’s line by accelerating the return to the agreement and giving a new perspective to those who follow this direction, maintain maximum pressure while waiting for the next Iranian president, or send out some signs of resolution while continuing to exert pressure without a clearly defined position. In this context, we must bear in mind that Iranian foreign policy is in the hands of Supreme Leader Ali Khamenei, not the President. The Supreme Leader often leans in favor of the candidate he thinks is the man of the hour. It does not matter whether he is an hardline conservative or a flexible negotiator with those Tehran considers enemies. It does not matter, then, which candidate is in the best position to win. What is more interesting is to gauge the Supreme Leader’s intention toward the new US administration’s desire to expand the existing nuclear accord to include Iran’s missile program and regional role. As for potential candidates in the upcoming Iranian presidential election, a survey conducted by Stasis Consulting for IranWire last October showed that 37% of Iranian voters would vote for former President Mahmoud Ahmadinejad. However, it is difficult to rely on such numbers. Procedures for candidacy and permission to run for election remain very much in the hands of the Guardian Council, which means the Supreme Leader. It is conceivable that Ahmadinejad, for example, may not be allowed to stand as a candidate. The poll failed to include IRGC leaders close to the Supreme Leader, including Hossein Dehghan, former defense minister in the first Rouhani government and current military adviser to the Iranian leader. The poll only looked at well-known figures such as Speaker of the Iranian Assembly Mohammad Baqir Qalibaf, Saeed Jalili, former Secretary of the Supreme National Security Council, and former Speaker of the Assembly Ali Larijani. All received no more than 10 per cent of the respondents’ endorsements. Even more revealing, the survey suggests that only 44 per cent of those polled expressed their intention to vote in the next presidential election in June. The plunge in voter turnout is the worst omen threatening the regime. The regime relies heavily on high voter turnout as a message that reinforces its external position as a system that is accepted by the people, if viewed in isolation from the serious flaws in the electoral mechanisms in terms of screening candidates to strengthen control and only allowing those who get the Supreme leader’s green light to run. President Biden’s administration has so far failed to signal that its position on the agreement depends on any internal Iranian variable, such as presidential elections. Perhaps it knows for sure that everything is in the ayatollah’s hands. The leader wants a “young and revolutionary” government to lead the country next June. These qualifications apply only to Dehghan, who has already declared himself ready to run in the next elections, describing himself as a national and revolutionary element with all the intellectual and operational potential to serve the objectives and interests of the regime and the revolution. However, President Biden’s administration has so far failed to signal that its position on the agreement depends on any internal Iranian variable, such as presidential elections. Perhaps it knows for sure that everything is in the ayatollah’s hands. But signs could emerge in March or April when the identity of potential candidates for the Iranian presidency will certainly be revealed. The administration will then decide where it stands in the short time remaining for President Rouhani. Perhaps wait until the end of the term, as Rouhani himself did during President Trump’s last term while waiting for the next US president. Or maybe rush to ink the deal with Rouhani to avoid a new president and try to influence the outcome of this election and give the more flexible candidate for the US a voting advantage that prevents a IRG candidate or a hardliner current inside Iran from winning the presidency. A low level of engagement increases the chances of victory for any IRGC candidate. Conversely, deteriorating living conditions may prevent the leader and his cohorts from tightening their grip on the electoral process. This may even mean letting the victory go to a candidate more acceptable to voters in order to brighten the face of the regime and seek to bridge the widening gap between it and the Iranian people. The bottom line is that, despite the circumstances and the complexity of the political situation tied to the future of the nuclear deal with Iran, the upcoming presidential elections could influence how things progress. The victory of a hardline candidate will complicate the process of saving the nuclear deal. Given that President Rouhani will not be willing to make negotiated concessions for the rest of his presidency, the expected evolution of the Iranian nuclear deal may not be completely clear before June’s elections. Dr. Salem AlKetbi is a UAE political analyst and former Federal National Council candidate.
גלגלי ההיסטוריה נעו השבוע במדויק ברחובות יפו. בדיוק מאה שנים לאחור, במאורעות שהתרחשו באביב תרפ"א, נרצחו ברחובות העיר הסופר יוסף חיים ברנר וחמישה מחבריו בידי המון ערבי מוסת. השבוע שוב הותקפו יהודים לאור היום בעיר יפו, הפעם לא תחת שלטון המנדט אלא תחת העדר המשילות של השלטון היהודי במדינת ישראל. התמונה שחרכה את הרשתות ונראתה כלקוחה מהשטעטל, שבה יהודי עבדקן מוכה בידי גויים עזי פנים, הצליחה לעורר בראשית השבוע גל ציבורי של זעם וגינויים. בתמונה נראים הרב אליהו מאלי, ראש ישיבת יפו, ומנכ"ל הישיבה כשהם מותקפים על ידי שני ערבים תושבי המקום. היו כמובן גם אנשי שמאל ובעלי נפש יפה שטרחו לגנות דווקא את היהודים שבחרו "להתנחל" ביפו ולהתסיס את התושבים הערבים השלווים בעצם נוכחותם המרגיזה בלב גוש דן, אבל בישיבת 'שירת משה' ביפו ידעו לספר השבוע בעיקר על חיבוקים ממעגלים רחבים, כולל תרומות כספיות גדולות לפיתוח המוסדות. הריאיון שביקשנו לקיים עם הרב מאלי כמעט לא יצא לפועל, לאחר שאת בוקר יום שלישי נאלץ הרב לבלות בתחנת המשטרה המקומית לצורך מסירת עדות, יחד עם מנהל הישיבה משה שנדוביץ, שהותקף גם הוא באותו אירוע. לשבחה של המשטרה, אומרים בישיבת יפו, ייאמר כי בתוך שעה וחצי מאירוע התקיפה נעצרו התוקפים והושמו במעצר. אולם, כך נודע ל'בשבע', את כובד משקלה הפעילה המשטרה גם על שני המותקפים. בעקבות ריאיון טלוויזיוני שבו שחזר הרב מאלי את האירוע הוא נדרש לחקירה מדוקדקת ומעייפת שבה ביקשו השוטרים ליישב בין הגרסה שמסר עם הגשת התלונה ובין זו שמסר בריאיון. אם לא כן, נאמר לו, לא יהיה חומר מוצק דיו להעביר לפרקליטות נגד התוקפים והללו ישוחררו. "שתי מחשבות רצו לי בראש בזמן שהותקפנו", מספר מנכ"ל הישיבה, משה שנדוביץ. "אחת, שזו חוצפה עצומה. לא ייתכן שאדם ילך ברחוב ומישהו יקפוץ עליו וייתן לו מכות. השנייה, שאני לא מוכן להיות מושפל. אני לא מוכן להגיע למצב שאני שוכב על הרצפה ודורכים עליי. ב"ה זה לא קרה, לא הגענו למצב הזה וזה נס גדול. אמרו לי השבוע שאני צריך לברך הגומל". למחרת, הוא מספר, הוא והרב מאלי חזרו למקום האירוע והמשיכו בפעילות שבה עסקו – בחינת קרקע שהוצעה להם למכירה על ידי הבעלים היהודים אשר תיועד לבניית מבני קבע למוסדות הישיבה, שתלמידיה מתגוררים עד היום בדירות שכורות בעיר. "באנו למען היהודים" הימים שבאו אחרי אירוע התקיפה לא היו טובים ליהודי יפו. תלמידי הישיבה, בהכוונה מוקפדת של העומד בראשה הרב מאלי, נמנעו מכל מה שיכול לנדוף ממנו ריח של אלימות, ואף לא נטלו חלק בהפגנה שנערכה ביום ראשון במחאה על תקיפת הרב. לעומתם, בקרב תושבי יפו הערבים היו מי שדאגו להתסיס את האווירה באמצעות ירי זיקוקים מול אותה הפגנה, עימות עם השוטרים ובכלל רדיפות והצקות כלפי יהודי העיר. "החוויה עכשיו ביפו לא טובה, לא נותנים לילדים להסתובב ברחוב בקלות, נזהרים מאוד", אומר שנדוביץ. כאמור, מוסדות הישיבה נותנים אמון מלא במשטרה שתעשה את עבודתה ומצפים ממנה לשמור על ביטחון התושבים. אומנם הצקות והתגרויות ברחובות יפו אינן מחזה נדיר גם בימי שגרה, אבל השבוע האחרון היה בסימן של הקצנה, כך מעיד שנדוביץ. הרב אליהו מאלי, מייסד הישיבה וראש הישיבה מיומה הראשון, לא נותן להתקפה שחווה, וגם לא לביקורות שנשמעו משמאל, להסיט אותו מהחזון שאיתו הגיע מירושלים לעיר הנמל ההיסטורית לפני 13 שנים ואותו הוא מגשים כיום באימפריית התורה והחסד שהקים. הוא דוחה את הטענות שהישיבה באה ליצור נוכחות יהודית דווקנית בלב אוכלוסייה ערבית ולדחוק את רגליה מהעיר. "יפו היא עיר יהודית שגרים בה גם ערבים. בערך 70 אחוזים יהודים, 30 אחוזים ערבים. אנחנו באנו למען היהודים ביפו המעוניינים בחיזוק היהדות, התורה והתפילה. ואכן הציבור היהודי מאוד שמח בבואנו לשם", מעיד הרב מאלי. "הערבים, ככל אזרח טוב וישר דרך במדינתנו, יכולים לגור בכל מקום שירצו בארצנו. אין לנו כל עיסוק בענייני הערבים בעיר. לפעמים בעת פעילויות חסד גם משפחות ערביות שותפות לחסד, כפסק השולחן ערוך: 'זנים עניי גויים עם עניי ישראל'. ישיבה צריך להקים בכל עיר. ישיבה היא מגדל של אור, של חסד ושל טוב. לא מציאות מושכת אש. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". מה התחושות שעלו אצלך בעקבות התקיפה האלימה? יש לך תובנות חדשות לגבי דרכה של הישיבה ביפו? "לא נעים להיות מותקף באלימות. יש לעקור כל אלימות מהשורש במהירות וביעילות. כך עשתה המשטרה במקרה זה ויש לי אמון רב במשטרה ובכוחות הביטחון. יחד עם זאת, צריך לדעת שמרבית הערבים ביפו רוצים שקט ושלווה מסיבות שונות, ואף משתדלים לשמור עליו. אך יש מיעוט קיצוני אלים שנגדו יש לפעול בנחישות. "באו אליי יהודים רבים מהשכונות כדי לעודד אותנו בכל מפעלינו הרוחניים. באו לביתי אף ערבים כדי להביע צער וסלידה מהמעשים הללו. על כן התובנות שלי מהמקרה הן שאין לירא ולא להירתע מכל אלימות שהיא. הטוב גדול מהרע וינצח אותו. אנו נעזור בכל כוחנו לטוב להתגבר על הרע". מבין השורות נחשפת עמדתו העקבית של הרב מאלי, שדוגלת בגישה של מתינות, פיוס ודו־קיום. בישיבה סבורים כי הגישה שוחרת השלום של הרב היא זו שהביאה להצלחה הגדולה של הישיבה ומוסדותיה, שהחלו את השנה הנוכחית עם 350 תלמידים, מספר שהצטמצם מעט בשל הגבלות הקורונה. "אם מישהו יבעט בך תעזבי לאמריקה?" הכול החל לפני 13 שנה, עם הגעתו של הרב מאלי ליפו ופתיחת ישיבת הסדר עם 15 תלמידים. הרב מאלי לא היה אז צעיר בראשית דרכו בעולם העשייה. הוא היה בשנות החמישים לחייו וברזומה שלו היו שמונה שנות לימוד בישיבת מרכז הרב ו־24 שנות הוראה בישיבת עטרת כהנים בירושלים. "באותה תקופה הגענו למסקנה כי בתל אביב, שהיא לב המדינה, צריך להשקיע את הכוחות החינוכיים שלנו", הוא משחזר, "בירושלים יש אנשים רבים ובתל אביב פחות. התלבטנו באיזו שכונה לפתוח את הישיבה ולבסוף החלטנו ביפו. לא הייתה שם אף ישיבה או מוסד חינוכי תורני על־יסודי, לכן פתחנו ישיבת הסדר. מתוך התורה שבישיבה נובעים כל שאר מפעלי התורה והחסד שלנו". הרב מאלי מזכיר גם את העבר היהודי העשיר של יפו, שהוא רואה עצמו כממשיך שלו בהווה. "יפו היא ערש הציונות. ממנה יצאו מקימי המושבות והיא שימשה להם כגב מעשי ואידיאולוגי. הרב קוק הגיע ליפו מפני שהייתה ליבת הציונות המתחדשת. שם הוא רצה להשפיע ואכן עשה זאת. אף אנו חושבים כי יש להשפיע את תורת הרב קוק במקום שבו היה הרב בתחילת דרכו. ביפו יש פסיפס אנושי נדיר מבחינת רב־גוניות הציבורים והדעות. אנו שמחים ליצור קשר רוחני ומעשי עם כולם. אנשים רבים שמחים לבוא ולשמוע מתורתו של הרב קוק". כיום ישיבת ההסדר הפכה לגג למוסדות חינוך ומפעלי רווחה וקהילה רבים ביפו שנולדו מתוכה: מדרשה לבנות, מרכז העצמה לנשים, שני כפרי סטודנטים בשיתוף בני עקיבא, בית ספר ממלכתי דתי, שתי מכינות קדם־צבאיות, גרעין תורני המונה עשרות משפחות ושורה של פעילויות ופרויקטים למען קהילת יהודי יפו. החל ממזווה קהילתי – מוצרי יסוד המחולקים מדי שבוע לעשרות משפחות, המשך בטקסים ציבוריים בחגים השונים, פעולות חינוכיות עם בני העדה האתיופית, חונכות לנוער יפואי בסיכון, וכלה בחיזוק בתי הכנסת, שהלכו וננטשו עם השנים ככל שיהודים עזבו את העיר והאוכלוסייה התמעטה. "ביפו מאז ומעולם יש יהודים", מזכיר שנדוביץ', "אבל ב־20 השנים האחרונות היא הפכה לחצר האחורית של תל אביב. בעיר נותרו אוכלוסיות מצוקה רבות, קבוצה גדולה של עולים מאתיופיה ועוד. אומנם עם הזמן הגיעו לפה עשירים ואומנים שקנו לעצמם וילות פאר, אבל עדיין השכונות הדרומיות זקוקות מאוד לחיזוק". היחסים עם העירייה נעים על סקאלה שברירית. מחד מתקיים שיתוף פעולה מלא בתחומי הקהילה והרווחה, כאשר תלמידי המוסדות השונים מהווים זרוע ביצועית בתיאום עם שלוחת העירייה ביפו לצורכי הרווחה השונים של התושבים. העירייה נהנית מתרומתה של הישיבה לאוכלוסיית יפו, אולם לא תמיד נותנת גיבוי כשזה מתנגש בערכים אחרים שהיא דוגלת בהם. אפילו השבוע ראש העיר חולדאי, שגינה כלפי חוץ את תקיפת הרב מאלי, טרח להתקשר אליו אישית כדי להוכיח אותו על כך שהוא "הולך להתגרות בערבים" כלשונו. בימים אלו מקיימת הישיבה ימי התרמה לצורך הרחבת המוסדות והפעילות, מה שמסמן את המגמה הכללית של ראשיה על אף אירוע התקיפה וההתגרויות. "שאלה אותי עיתונאית מידיעות אחרונות: אז אתם עוזבים את יפו עכשיו? אמרתי לה: אם מחר מישהו יצעק עלייך ויבעט בך, תעזבי לאמריקה? זה לא רלוונטי", אומר שנדוביץ, "אני גם לא נכנס עכשיו לנישה של קרב על הבית. אנחנו פה מלאי עשייה, חדורי מוטיבציה וממשיכים לפרוח ולגדול בכל הכוח". לתגובות: Hagitr72@gmail.com